החיים הם כמו מסע על גלים
לפני כמה ימים בתום העבודה השארתי את הנייד על הכיור, התקלחתי, הסתרקתי ואז ראיתי שהשתנתי. מייד לקחתי את הטלפון וצילמתי את ההוכחה לכך שעם חלוף השנים קצת הזדקנתי. סך הכל, בלי הוכחה מדעית די קשה לבסס תיאוריה עגמומית.
מרוב בהלה, חלחלה ובושה העליתי את התמונה לרשת החברתית ביחד עם אמירה קצרה. למה שאסבול מחרדה לבד? אולי תבוא תמיכה מהקהילה ואחוש קצת הקלה?
זה מה שכתבתי כשהעליתי את הבושה: לזיכרוני, פעם היו לי תלתלים אבל נראה שעכשיו יש שם יותר מצח. נו טוב, פרט לשינוי מתמיד דבר אינו לנצח.
עד כאן ציטוט, אבל הוא לא ממש שינה את המציאות.
אומנם, קיבלתי הרבה הצעות מעניינות שיסייעו בפתרון הבעיות, אבל להבדיל מהנאשם בפלילים שמסתיר כשלים או סתם מאשים אחרים, אין בכוונתי לקחת את מעט השיער שנותר על קרקפתי הדלה, לגדלו ולסרקו בקפידה כך שיכסה את קרחתי המרהיבה. למה לעשות כאילו אני צעיר ושעיר אם במציאות אני כבר זקן בגיר?
כנראה שאתן לטבע להמשיך לדלל את פדחתי, ואנסה להתמודד עם המציאות המשתנה כמיטב יכולתי. מה לעשות? זה מר גורלי וצריך יהייה להסתדר עם עצמי גם בפרקים הבאים בסיפור המסע הארעי.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר
