סרבנות אינה דרכה של הציונות

בקרוב שוב נאלץ לבחור את דרכנו, וזה כנראה גורלנו.

מצד אחד ניתן להגשים את החלום הלאומי, לסור מרע, לעשות טוב, לבקש שלום ולהגיע להסדר אזורי.

מצד שני אפשר להיות לאומני, סרבני ומרדני, להאמין בפתרון כוחני שאינו חוקי על פי החוק הבינלאומי, ובכוונה או בגלל כסף קטארי לדרדר את המצב הביטחוני והמדיני בעבור מאבק תמידי או רווח פוליטי.

אז מה עדיף לעם הישראלי? איום תמידי לקיום הלאומי או שלום אזורי שיגשים את החזון הלאומי? ציטוט מכותרת ישנה אולי תסביר את הסוגיה הקשה, שמאז בעצם לא ממש השתנתה או נפתרה:

כחול לבן: תוכנית טובה; בנט: לא נאפשר מדינה פלסטינית.

אם תובא החלטת סיפוח חד-צדדי לכנסת צפוי לה רוב למרות התנגדות כחול לבן. שר הביטחון בנט: “לא נאפשר שישראל תמסור סנטימטר של אדמה לערבים”. יו”ר העבודה עמיר פרץ: “אין לגיטימציה.

עד כאן ציטוט.

כאמור, בעתיד הקרוב כנראה שנאלץ להחליט על דרכה של הדמוקרטיה הישראלית.

לא בטוח שהעם יביע אימון בכנופיה העבריינית, ולכן יש צורך לחשוב למי יש גישה ציונית, דמוקרטית, אחראית וחוקית שתועיל למדינה העברית.

היהודים אומרים-“שים שלום” כל יום שלוש פעמים. אולי כדאי שיהיו לנו מנהיגים שמבינים את המצוות הקדושות שבכתובים?

קישור למאמר בידיעות. קישור למאמר בשם- למי יש חזון למדון ויגון? קישור למאמר בשם- הממשלה בוגדת בחזון המדינה, בכוונה. קישור למאמר בשם- המערכה תסתיים בהרשעה בערכאה. קישור למגילת העצמאות. קישור למאמר בשם- ההחלטה התקבלה בארבעים ושבע. קישור למאמר בשם- הכרה בהחלטה עתיקה. 

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.