חשש אישי מעונש משמעתי
בגיל שנה וקצת היה בהנהלת המשפחה רצון לשים אותי במסגרת חינוכית ראויה בבקרים, כנראה למען ההשכלה, כהכנה למשחקי חברה ולקריירה מצליחה.
יום אחד אמא הביאה אלי סיר קטן ממתכת שצופתה בשכבת אמייל לבנבנה ושאלה אותי אם לדעתי אצליח לעשות את הצרכים שם במקום בחיתולים כדי שאתאים לגנון של הגדולים שמתאפקים.
ללא היסוסים לקחתי את הסיר וניגשתי לאחד החדרים הכי קטנים בבית כדי להדגים יכולת שליטה בסוגרים שתאפשר לי לשחק עם אחרים.
אמא הייתה מאוד מרוצה לראות את התוצאות, ולמחרת נשלחתי לגנון של דוריס לפגוש את הילדים של השכנים, ולשחק משחקים חדשים מהבוקר עד הצהריים.
כנראה שלאור ההצלחה הגיעה גם החלטה לקחת אותי לבריכה, ולצורך העניין קיבלתי בגד ים, שכן לעוללים עירומים או לזאטוטים בחיתולים לא הרשו להיכנס למיים.
כמה ימים לאחר האירועים המרגשים היה חמסין, ודוריס הגננת החליטה להוציא לחצר גיגית, למלא אותה בעזרת צינור הגינה להזמין את ילדי הגנון לקפוץ פנימה כדי לשכשך בהנאה.
“אבל לא הבאנו בגד ים” אמרו כמה מהילדים.
“לא צריך”, ענתה הגננת, “רק צריך להתפשט”. ללא השהיות הגיגית התמלאה בפעוטות צוהלים ורטובים.
עמדתי קצת מבולבל שהרי טומי המציל בבריכה של הגדולים לא הרשה כאלה דברים, אבל בגנון לפתע שונו החוקים. הבנתי שטומי המציל בבריכה הגדולה כנראה צודק, ולראשנה בחיי המאוד צעירים קלטתי בהשתאות ופליאה שלא תמיד נאמרים לציבור התמים דברים לגמרי נכונים.
“למה אתה לא מתפשט ובא להתיז מים? דוריס שאלה אותי בעליזות. “אני רוצה להישאר במכנסיים” עניתי, ולשמחתי היא ויתרה לי.
בזמנו דאגתי לא להסתבך בביצוע מעשה שאינו לגמרי חוקי מאז זה לא עבר לי.
