ביום הראשון באו אווירון ושאון
לאחר שהאומה שכבר מספיק סבלה הצביעה בקלפיות והביעה את דעתה, בקרוב מאוד נראה הנהגה אחראית, רצינית ודמוקרטית מחליפה את הכנופיה העבריינית שמעלה בתפקידה, בגדה בשבועתה, חטאה, הסתבכה, כשלה, גרמה לאסון נורא והודחה.
מסיבה זו, כבר אין צורך בהול להמשיך לשכשך בביצת הפוליטיקה או לנסות להזהיר את הפרהסיה בהתמדה דאוגה מפני נזקו של הפושע הסדרתי שכנראה לא רק יודח אלא גם יורשע. בעזרת השם, אפשר עכשיו קצת להירגע ולעבור לעיסוק רגוע בסתם הא ודא.
דומני שחברי רונן צילם את התמונה בתחילת כיתה ו’, בדרך למסדר הבוקר בבית הספר היסודי ע”ש חיים ויצמן, אבל אולי אני טועה שכן זה היה די מזמן.
בערך מאז, כל שנה מאוד התאמצתי לא לזייף יותר מדי בתרועה של הרמת והורדת הדגל בטקסים החגיגיים בהדסים. זה קרה בהתמדה וגרם לקצת חרדה, מתחילת החטיבה עד היציאה לצבא. סך הכל, כשהתרועה פגומה מול כל הקהילה בעוד שהדגל הלאומי עולה לרקיע זה קצת בעיה למי שחש בושה על תקלה.
אחרי כמה שנים זה כבר יצא יחסית בסדר, ונותרו התמונה בשחור-לבן והזיכרונות המשעשעים.
הבוקר נזכרתי בעוד אירוע שקרה באותו מקום, וזה היה כמה שנים לפני שבגרתי וצברתי די כוח כדי לאחוז בכלים מוזיקליים כבדים.
ביום הראשון ללימודים הגענו לבית הספר היסודי כדי להתחיל כיתה אלף, ומטבע הדברים היינו מאוד נרגשים. סך הכל, הרי לפני הקיץ החמים, השכשוך במים הקרירים והרכיבה על אופניים קטנים עוד היינו בגן למשך כמה שנים, והרגשנו יותר צעירים ופחות משכילים.
כשעמדנו בקבוצה עם המורה רחל, שהייתה מחנכת קפדנית, יסודית, אחראית ובמקור כנראה פולנית, הקשבנו בדממה מתוחה ביחד עם שאר הכיתות המכונסות ברחבה לזיגו, המנהל שגר בקיבוץ הסמוך, משמיע דברי ברכה.
בעוד המנהל ממלמל לקהילה הקשובה לפתע נשמעה בשמיים שאגה אדירה, ומעל המגרש חלף מטוס ריסוס צהוב ומאוד רעשני בטיסה נמוכה. לאחר שנייה של הלם ראינו את הטייס מנופף מהחלון ומשליך החוצה חבילה עם מצנח קטן, וקראנו- אבא של ענת בא!
בין רגע כל ילדי בית הספר רצו לכיוון המצנח, שלבסוף נחת ברחבה שמעבר לגדר החיה שבתמונה, שלהבדיל מאדמת החמרה הגלויה במגרש המסדרים הייתה עם דשא וירוקה, והובילה במורד הגבעה לחדר המזכירות וההנהלה. זו נותרה עומדת קצת המומה וגלמודה ליד אמצעי ההגברה בזמן שפרצה מהומה חסרת שליטה, ועשרות קטינים וקטינות יצאו מהשורה ופרצו בריצה.
אחרי כמה רגעים מתוחים הילדים שבו גאים ונרגשים, והביאו למנהל שכנראה שמח על שובם לסדרם את המצנח עם החבילה. זיגו פתח, הוציא מכתב וקרא- מנחם, שהיה טייס סקייהוק, נהג של מטוס ריסוס עם קול מזעזע באזרחות ואבא של ענת החמודה, כתב לנו שהוא מאחל שנה טובה והצלחה לכל הכיתה, לצוות ולהנהלה.
את היום הראשון של כיתה אלף בדרך כלל לא שוכחים, אלא אם אולי מדחיקים אירועים לא נעימים.
במקרה שלי, סביר שלא אשכח לעוד כמה שנים את היום הראשון להשכלה נמוכה, את המורה רחל, את זיגו המנהל, את ענת היפה, את הברכה שצנחה מהרקיע בשאגה, ואת שאר הילדים בכיתה הקטנה.
