חלק מגורלנו בידינו
בין שלל עיסוקיה הרבים הורתי הממוספרת והיתומה, שבעיקרון הייתה ספרנית ומורה, אהבה לצייר פרחים, אבל גם לנגן בפסנתר ישן, לשיר ולהאזין למוזיקה.
כשהייתי עולל קטן זימרתי לעצמי בקול בעודי צועד לגן, והשכנות המשועשעות סיפרו על התופעה לאימי.
כנראה שבגלל זה בגיל עשר התבקשתי לבחור כלי מוזיקאלי, ומחמת היותי ילד צייתני ונימוסי בחרתי לנסות להיות אפרו-אמריקאי כרסתני, חייכני וידוע לעת בגרותי.
אמא אהבה נעימות ושירים שהיא שמעה בצעירותה, ומטבע הדברים ניסיתי לשמח אותה, שהרי כבנה הצעיר פחות או יותר הבנתי מילדות מה עבר עליה לפני שצורפתי למשפחה.
כמה שנים לפני מותה ניגשתי לאולפן וניסיתי לנגן בשני קולות שיר ישן שהיא אהבה לכבוד יום הולדתה, והיא אומנם מאוד שמחה. הנעימה הושמעה לפני כמה חודשים בזמן ההלוויה.
להורי שבמרומים היו חיים מאוד מיוחדים, מאתגרים וקשים.
לפני המלחמה והשואה הם היו ילדים די רגילים. אף אחד לא הכין אותם לתפקיד של נרדפים מסומנים, מגורשים דלים, קורבנות שמיועדים לרצח בחדרי גזים, עובדי כפייה שלודים או פליטים צעירים ועניים בארץ הנביאים.
עולמם של הורי התהפך כמה פעמים. הם חוו אסונות איומים וראו מה קורה כששנאה רצחנית משתלטת על החוקים האנושיים הכי בסיסיים.
אין לנו הרבה שליטה במה שקורה או תשובה טובה לשאלה-למה? לאור זאת, כול מה שאנו יכולים לעשות זה לקיים את הוראות העיקריות: אסור לפגוע אבל מותרת הגנה אם אין ברירה, וצריך חמלה אנושית, הידברות סובלנית ומוכנות לפשרה.
קישור ליוטיוב- בדרכי שלי.

