אין נחמה אבל ניתן להמשיך הלאה
להלן כמה הירהורים נוגים שעלו לאחר אובדן של קרובים ויקרים:
החיים נהדרים אבל גם די קשים. במהלכם נגרמים לנו כול מיני עיכובים ומשברים שהם לא תמיד צפויים, ויודעי דבר מספרים שזה כנראה המצב בגלל רצונו של הרב חסדו השוכן במרומים.
הדתיים מודים על כול מה שבא או נלקח לעולמים, והם לגמרי משוכנעים מילדות שש הצדקה וסיבה טובה גם לדברים כואבים או מצערים.
לעומתם, החילונים המסכנים לפעמים תוהים ביגון וצער למה מגיעים עונשים קשים וכואבים לאנשים הגונים שלא פגעו או הזיקו לאחרים. האמת שגם איוב עשה זאת, כך לפחות כתוב בספרים קדושים ואולי תחת השמש אין הרבה חידושים.
האמת העצובה היא שאין לנו הרבה שליטה בדברים חשובים. גם אם נתפלל בכוונה מלאה לאל מלא הרחמים ונצום כמה ימים לא בטוח שיבוא סיוע מיידי או יתחוללו ניסים.
גם לא ממש יעזור לחוש תסכולים. אומנם אפשר להתפלל למרומים ולשלם לרופאים, אבל בסוף כולם מתים. הקבלה כנראה אומרת שצריך לקבל את הדברים שאינם תמיד מובנים או נעימים אחרת מתעצבנים.
כשמתרחש אסון אנו מזדעזעים, נותרים עם ההלם, הצער והגעגועים, ואז מנסים איכשהו להמשיך על אף הקשיים והכאבים.
משימתנו עלי אדמות היא כנראה להתמודד עם מה שעובר עלינו, ולהמשיך בדרכנו. אין טעם לשאול- “למה” כי אין תשובה שבאפשרותינו להבינה. הכול החל ברגע הבריאה, זו התוצאה של הליך כביר, מאוד עתיק וממש מופלא, ויש לקבלה.
בגלל שעבר קצת זמן מאז הייתי תלמיד סקרן כבר חלפו עלי כמה משאיות, זכיתי בחוויות לא פשוטות, ועדיין אני לפעמים מקליט מנגינות, לעניות דעתי הזמנית זה עדיף מרחמים עצמיים, דיכאונות, בכיות או תהייות לגבי הסיבות למכות הכואבות שמידי פעם באות.
אולי הגישה הזו קשורה לעובדה שהורי חזרו יתומים מהתופת עם מספר כחלחל חקוק על האמה, והמסר השקט בבית כנראה היה שאסור להפסיק לנסות למצוא מוצא או לאבד תקווה, גם שהמצב נראה ממש מייאש או איום ונורא.
