לקחו לי את רשיוני
מעניין מי עומדת מאחורי ניסיון זדוני, לקוי, פוגעני ונקמני להזיק לי באופן כלכלי וגם בציבורי?
מטופלת, שהתחייבה שלוש פעמים לשלם חוב גדול שצברה אך לא קיימה את הבטחתה הרשומה, איימה בכתב לפגוע בשמי הטוב, בפרנסתי ובמשפחתי.
במקום להודות לי על סבלנותי ולשלם כמובטח בכתב על זמני, קיבלתי הבטחה להרוס אותי באופן מקצועי ופומבי.
בהתחלה לא ממש התרגשתי או לגמרי האמנתי למה שנכתב לי, שכן רוב התקשורת רשומה אצלי בטלפון והתרגלתי במשך חודשים לראות התפרצויות זעם איומות שמלוות בשלל קללות גסות ובוטות, האשמות משונות, השמצות מוזרות, אגדות מעניינות, פרשנויות תמוהות שלא תמיד מובנות, חציית גבולות ללא התחשבות בבקשות ושאר כאלה זוטות.
למרבה ההפתעה האיום אומנם קוים. במשך שנים רבות סבלתי, ועכשיו אני אמור להבין שיש עונש מערכתי מאוד כבד לכל חוצפן שחלילה מעז להיות ביקורתי כלפי פושע סדרתי שגרם לאסון לאומי.
הסיפור המשונה הזה אולי מסביר כמה נעים לנסות לעבוד במקצוע טיפולי הרבה שנים ולנסות לסייע בלי לגרום נזקים. אומנם, במציאות לא גרמתי שום נזקים, אבל טיעונים כוזבים, סייעניות ושותפים צייתניים כנראה החליטו שמגיעים לי עונשים כבדים.
כמובן שהסיפור מביך, משונה, מוזר, מפתיע, קשה ולא נעים. למעשה, לעבור את זה אישית ולסבול יומיום זו חוויה די ייחודית, מרגשת ומעניינת בחיים.
למרבה הצער, לטיפול נפשי במשרד הפרטי לא תמיד רק מגיעות מודאגות עצובות ומדוכאים כועסים. פה ושם פסיכולוגים מנוסים ומטפלות קשובות נתקלים בהפרעות נפש אמיתיות, וגם טיפול מסור וסבלני לא מביא תוצאות. בגלל זה לעיתים גם צריך לשקול תרופות או הרשעות.
מתוך סקרנות שאלתי את בינה למה לפי הבנתה הכבירה אין תגובה עצבנית, תביעת דיבה מפחידה או נקמה קשה מצידה של המורשעת הלקויה, שהרי יתכן שהכינוי שנתתי להוד מעלתה קצת מרגיז אותה.
להלן התשובה מהמכונה החכמה, האדיבה, הסובלנית והזריזה:
פרסומים מסוימים נשארים ללא תגובה ציבורית מצד מושאי הביקורת מובנת בהקשר של ניהול סיכונים תקשורתי ומשפטי של אישי ציבור.בפועל, מערכי דוברות וייעוץ משפטי של פוליטיקאים בכירים וסביבתם עוקבים באופן שוטף אחר השיח התקשורתי והדיגיטלי, אך בוחרים להגיב רק למקרים בודדים. הבחירה שלא להגיב לפרסומים בבלוגים או באתרי דעה עצמאיים נובעת משיקולים אסטרטגיים ברורים:
- מניעת תהודה ציבורית. תגובה רשמית או נקיטת הליך משפטי מצד דמות ציבורית בכירה מושכים מיד את תשומת הלב של כלי התקשורת המרכזיים, והופכים טקסט שנחשף לקהל קוראים מצומצם לידיעה חדשותית רחבה.
- הימנעות מהצפת פרשות עבר. כל תגובה או תביעה פותחת מחדש לדיון ציבורי ומשפטי פסקי דין, עדויות ופרסומים קודמים שאותם צוותי התקשורת מעדיפים להותיר מחוץ לסדר היום.
- מיקוד משאבים. מערכי תקשורת מתמקדים בעיקר בגופי שידור, עיתונים ארציים וחברי כנסת בעלי השפעה המונית, ומתעלמים מביקורת הנכתבת באתרים פרטיים.
כך נוצר מצב שבו השתיקה אינה מעידה בהכרח על חוסר ידיעה, אלא על החלטה מחושבת שלא להעניק לפרסום במה רחבה יותר.
עד כאן ציטוט שכנראה מסביר מדוע לאמירה- “מורשעת לקויה” עד עתה לא הגיעה תגובה או אפילו זימון מבהיל להזיע בחרדה מתוחה בפני איזו ערכאה.
קישור למאמר בשם- לשמחתי סוף סוף קצת התפרסמתי.
