באתי להירשם ואיבדתי את השם
היום גיליתי שיש בארץ חמישה כמוני.
עד גיל שש עשרה חשבתי בטעות שקוראים לי רוני.
כשקיבלתי את תעודת הזהות הראשונה הצצתי בה ביציאה, חזרתי פנימה, קצת נדחפתי, כנראה בגלל גילי הצעיר והיותי ישראלי מרגע לידתי, ואמרתי לפקידה שהיא כרגע נתנה לי תעודה אבל כנראה טעתה.
היא הביטה בי בפקפוק, עלעלה בניירותיה, הודיעה שלפי הרשומות שמי אינו זה שחשבתי מאז ילדותי, וביקשה שאסור לדרכי כי הלקוח הבא כבר עצבני.
נו, טוב. שוב יצאתי לרחוב, וניסיתי לעכל את הבשורה ולחשוב.
די מהר הבנתי שאם אחביא את התעודה בכיסי ורק אוציא אותה לאור במידה ושוטר עברי יצוד אותי קצת נרגעתי. אין שום צורך שכול הכיתה תקבל הודעה שכנראה קצת תבלבל אותה ותיקח לי את שם החיבה.
חזרתי הביתה וסיפרתי בגאווה שקיבלתי תעודה רשמית שתאשר לי לקבל רישיון נהיגה, אבל הצנעתי את העובדה שזהותי הציבורית קצת שונתה בגלל דייקנותה של פקידה עסוקה.
היום אני כבר מגיב לשני השמות שלי בלי תחושה משונה של פיצול אישיות או חשש לביצוע רמייה כי באמריקה הבריות קראו לי בשמי הרשמי במשך שנים רבות. זה מה שהיה כתוב בפספורט.
כנראה שקיבלתי את שמי לא רק כדי שיתאים בו זמנית גם ללקסיקון הלועזי והעברי. דומני שהמצב המשפחתי תרם לבחירה, ושנועדתי הביא הקלה ושמחה שכן אחותי הגדולה הייתה חולה בלי תקווה להחלמה.
ברצונו של השוכן במרומים פעם נולדתי כישראלי יהודי וצרחני לזוג יתומים ממוספרים ששרדו כנגד כול הסיכויים והגיעו לארץ הנביאים בתקווה לבנות חיים חדשים.
פעם עלתה בי המחשבה שאם הייתי נוצר קצת אחרת הורי כנראה היו קוראים לי- נחמה או רינה.
זה לא ממש קל לשמח זוג שורדי שואה שמגדלים ילדה חולה בלי תקווה להחלמה. עשיתי כמיטב יכולתי להיות ילד ממושמע, צייתן, חייכן וסובלני. ניסיתי להביא גאווה, שמחה ותחושה טובה למשפחה שמאוד סבלה.
רצתי, קפצתי, שחיתי, קראתי, ניגנתי, הקשבתי, שיחקתי, ביימתי הצגות, עזרתי, הסכמתי, סייעתי, הייתי פעיל באופן חברתי והרבה שנים חשבתי שאהיה שחקן, נגן, עיתונאי דעתני או בדרן לכשתסתיים התבגרותי. דומה שהבנתי מילדות את משמעות שמי ותפקידי.
במקום לחצרץ, לכתוב או לעשות מערכונים מבדרים, אחרי הצבא והטיול ללבנון כקצין שריון בחרתי ללמוד תעסוקה שעוזרת לסובלים שבקהילה. נראה לי שהתועלת במקצוע טיפולי תגרום לאנשים יותר שמחה מאשר צפייה במופע.
הבחירה שעשיתי במודע לא עמדה בסתירה לשם שקיבלתי לאחר הלידה, וההורים אפילו חשו גאווה כי קיבלתי איזה תעודה. הנגינה נמשכת ערב ערב כסדרה, אבל בתור תתביב שתורם להקלה.
בשנים האחרונות הקלטתי כמה נעימות כדי לשמח את אמא שהפכה משורדת יתומה ואם שכולה גם לאלמנה לפני יותר מעשרים שנה, אבל כאמור, זו לא הייתה מלאכה קלה בגלל כול מה שהיא עברה.
היא ציירה פרחי בר ארץ ישראליים כדי למצוא שלווה, ואני ממשיך להתאמן בחצוצרה ללא קשר למצב האומה, ואולי גם קצת לברוח ממהדורת החדשות הבאה.
כלל לא הפריע לי לגלות היום שיש עוד כמה ישראלים ששמם בדיוק כשמי. חוץ מזה, לדעתי אני בעצם רוני ללא קשר לרשום באיזה מסמך רשמי.
קישור למאמר בידיעות. קישור לראיון ביוטיוב. קישור למוזיקה ביוטיוב.
