אין אבחנה שאסור לפרסמה

אין אבחנה שאסור לפרסמה

לעיתונאיות ולעיתונאים מותר לפרסם הגיגים ודעות אודות אירועים או התפתחויות. למעשה, מושכי ומושכות הקולמוס הדעתניות והדעתניים לא חייבות או חייבים להיות אקדמאיות שנונות או מרצים משעממים, כאלה שכותבים מחקרים היסטוריים טרחניים, מנומקים וארוכים שגם באים עם ציטוטים, קישורים וביסוסים מדעיים.

כל מה שחשוב בתקשורת הגלוייה זה שהיא תהייה אמינה, שכן אחרת חלילה מגיעה תביעת דיבה יקרה שגם גורמת בושה, מבוכה או מחייבת פרסום איזה התנצלות צמוקה.

בקיצור, מאמר עיתונאי אינו מחקר מדעי, אבל צריך שהנאמר בו יהייה יחסית חוקי. מסיבה זו, הרבה פעמים יש שם פרושים, הירהורים, תיאורים משעשעים, ייחולים לדברים אחרים, הבעת רגשות אישיים ברבים ועוד כל מיני דברים שאינם לגמרי מדעיים או מבוססים על מחקרים תקפים ואמינים.

לעומת חופש הביטוי הדמוקרטי והעצמאות שיש לכותבות וכותבים, שיכולות ויכולים לבטא כמעט כל מה שהן והם רוצות ורוצים מתוך מחשבה שזה מאוד יעניין את הקוראות והקוראים, העוסקות והעוסקים בבריאות הנפש קצת מוגבלות ומוגבלים.

הסיבה לדבר התמוה היא שאסור למטפלות ולמטפלים לחשוף פרטים אישיים של מטופלות ומטופלים ברבים, שכן הדברים פרטיים, אישיים וחסויים.

כל עוד יש הפרדה בין התחומים, העיתונאים והפסיכולוגים פחות או יותר מסתדרים. מצד שני, לפעמים נוצרים מאבקים מוזרים בין המקצועות השונים. סך הכל, העיתונאיות והעיתונאים רוצים לעניין המון קוראות נלהבות וקוראים משתאים, והפסיכולוגיות והפסיכולוגים מנועים אפילו לאשר למי הן והם עוזרות ועוזרים, שכן יש חובה לוודא שהדברים מוצנעים.

קוראים לדברים המעצבנים הללו- קונפליקטים, וזה קורה כאשר יש צרכים ודחפים סותרים. מטבע הדברים, כשאין הסכמה יש מאבקים, לבטים וקשיים.

מה צריך לעשות עיתונאי דברני שבמקרה גם מחוייב לקוד אתי שמורה לקלינאים לשמור את המידע פרטי? איך אפשר להביע דיעה בציבורי אם יש חובה לוודא שהכל סודי?

אסור לאנשי מקצוע לתת אבחנה ללא בדיקה אמינה, ובטח שלא לפרסם את תוצאותיה בפרהסיה.

אז מה אפשר לומר בעיתון על מורשעת לקוייה שכל המדינה נאלצת עסוק בה, במעלליה, בתעלוליה וניפלאותיה כבר תקופה יותר מידי ארוכה? וזה בדיוק העניין, שהרי לאנשי מקצוע אסור לומר אף מילה.

ציטוט:

בדיון הראשון בתביעת לשון הרע של בני משפחת נתניהו נגד רה"מ לשעבר, שכינה אותם "חולי נפש", לחץ השופט לפשרה – ללא הועיל. הם דרשו שיתנצל, אולמרט הכריז: "אין סיכוי". השופט הפתיע את אולמרט כששאל אותו "אילו אמצעים נקט" לפני שאמר את דבריו, הוא השיב: "התייעצתי עם מומחים"

עד כאן ציטוט.

ראש הממשלה לשעבר, שכבר שוחרר ממאסר, הוא עורך דין מאוד מוכשר. סביר שהוא יודע שמותר לו להביע את דעתו, ואפילו לבקש בדיקה מקצועית שתאשר את התרשמותו. סך הכל, זכותו להגן על עצמו, ויש אפשרות שאבחנה מסודרת תצדיק את אמירתו.

כאמור, מטפלות ומטפלים לא מורשות ומורשים להביע את דעתם או דעתן לגבי בריאות הנפש של אנשים ברבים, אפילו אם הם והן עשו מבדקים או סתם עקבו בעיתונים במשך כמה שנים.

טוב מאוד שהצדדים המסוכסכים לא הגיעו להסכמים. בעזרת השם, נכונות הטענות יבדקו על ידי מומחות ומומחים, וכך אולי גם הציבור פעם ידע איך קוראים למה שלכאורה גורם לליקויים.

קישור למאמר בידיעות. קישור למאמר בשם- הפרעה מחייבת אבחנה ברורה. קישור למאמר בשם- ליקויים מביכים נחשפים ברבים.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר

דר' רון קראוס

בהכשרתו דר' רון קראוס, יליד 1961, הוא פסיכולוג קליני מומחה עם רישיון בארץ ובארה"ב. רון כתב שני ספרים בנושא טיפול נפשי ברשת בהוצאה האקדמית אלסוויר, ונבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לבריאות נפש ברשת לשנים 2003-4, הוא העורך של הקוד האתי לטיפול ברשת, כתב טור שבועי בידיעות אמריקה, במדור ניו ג'רזי, למשך שנתיים. פרסם 4999 מאמרים בבלוג בשם- תיקון עולם בקפה נקודה דה מרקר, שנסגר, ולימד 15 שנה באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, במטרופוליטן קמפוס, עד שנת 2014. דר' קראוס שב ארצה עם משפחתו כדי להיות קרוב לאמו ואחיו, ז"ל. היום הוא עובד עם משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון, ובזמנו הפנוי עורך את עיתון ברשת נקודה קום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן