המפוטר כבר יודע שהסיפור נגמר?
אין שום צורך לדבר בגנות כבוד העבריין הפלילי באופן שאינו תרבותי, במיוחד אם זה כבר מופיע בציבורי.
ציטוט:
איש האתמול: משחק התפקידים של נתניהו חותר תחת יסודות המדינה.
כתרנגולת ערופה הממשיכה לקרטע, נתניהו מתרוצץ אחוז אמוק, נצמד לשרידי סממני השלטון, מפרסם “הודעות דרמטיות” ומשכנע את עצמו וסובביו שכל זה אינו אלא חלום רע. מבחינתו, כולם אשמים חוץ ממנו. ההתעלמות מהמציאות עלולה להיות מסוכנת.
“מדברים מלשכתו של יו”ר האופוזיציה”, אומרת מזכירתו כשעונים לטלפון, אני מחברת לך את מר נתניהו, ואז אומרת למר נתניהו “ראש הממשלה, בבקשה”. הוא הולך בלי התואר ראש ממשלה, אבל מנסה להרגיש עם.
נותרו לו מזכירה אחת, נהג אחד, לשכה רזה ומצומצמת, קומץ מאבטחים ומחנק בגרון. הוא נאחז בשולי השררה, נצמד לשרידי סממני השלטון, מתנחם באהבת ההמונים בטיילת של בת־ים, מנסה לשחזר את הקסם הישן ההוא. ממשיך לשחק את תפקיד ראש הממשלה, גם כשהוא לא.
עד כאן ציטוט שדן בנאשם פלילי שכנראה קצת מתקשה לקבל את המציאות.
מה ניתן ללמוד מהדברים המעניינים? שאת המדינה ניהל במשך שנים אדם שלכאורה לא תמיד מחובר לדברים ממשיים ואמיתיים? שכנראה קשה לו לוותר על תארים רמים, גם אחרי שהם נמוגים ונעלמים?
אולי צריך להבין מהציטוטים שבלי כינויים מכובדים ושפע מאבטחים אנשים חרדתיים, נפוחים וגאוותניים חשים שהם לא שווים?
קישור למאמר בוואלה. קישור למאמר נוסף בנושא. מקור האיור
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר
