הערכה עצמית תלוייה בדיעה חיצונית?
מי שהתמזל מזלו בחיים וזכה לשמוע במשך עשרות שנים את צרותיהם, בעיותיהם. תלונותיהם וריגשותיהם של מטופלות ומטופלים עשוי להגיע למסקנה שכנראה יש שתי בעיות עיקריות שלכאורה די מציקות לברואות ולבצלמים.
דומה שהתנהגות שאינה מכבדת או מתחשבת מזיקה למתלוננות ולמתלוננים, ורובנו גם סובלים מהערכה עצמית קצת רעועה, שכן היא תלויה בדעתם של אחרים.
זה אומנם קצת מוזר, אבל ברוב המיקרים הערכה עצמית מורכבת מסיכום העלבונות, הדיעות והביקורות שהטיחו בנו אחרות ואחרים מאז שהיינו קטינות או קטינים. זה אולי קצת משונה, אבל ההערכה העצמית שלנו לא תמיד מבוססת על מה שאנו עצמנו יודעות או חושבים.
כנראה בגלל הייתנו עדינים, עדינות, רגישות ורגישים אנו זוכרות וזוכרים ביקורות מביכות וניצחונות מפוארים, אבל מהאחרונים איננו מתרגשים או סובלים. מה שקצת מדהים הוא שאנו אומרים- הערכה עצמית, אבל בעצם מתכוונים לחששנו ממה שפעם אמרו אחרות ואחרים, כאילו שהם יודעים מה בליבנו בפנים.
איך משנים את המצב כך שהערכה עצמית תכלול גם הערכה עצמית ולא רק ביקורת פנימית שבאה מסיבה חיצונית? זה די פשוט, צריך לזכור שאף אחד ואחת לא יכול בעצם לקבוע מי את או אתה, שכן את זה כל אחד ואחת מחליטה או מחליט בעצמו ובעצמה.
אפשר לאהוב את עצמנו, וניתן גם להיות ביקורתיים וביקורתיות. אפשר לסלוח לעצמנו על טעויות או שגיאות, ולחלופין אפשר גם לנצח לזכור את כל הכישלונות, הגערות והבושות.
אם קוראים לטעויות- חווית למידה, מייד משתפרת ההרגשה. סך הכל, נלמד לקח, והפעם הבאה כבר תהייה קצת שונה.
מי שמחליט אם לסלוח, להפיק לקחים, לעשות תיקונים ולעבור הלאה, או לסבול מהלקאה עצמית במשך תקופה ארוכה זה רק אנחנו, וזה כנראה עיניין של העדפה.
קישור למאמר בשם נוסחה פשוטה לשיפור החוויה.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר
