צילומים ישנים וחזונות לאומיים

צילומים ישנים וחזונות לאומיים

לא מזמן היה כנס מחזור לבוגרות ולבוגרים, ואמא הוזמנה ביחד עם עוד אנשי צוות שחינכו את הקבוצה שכבר קצת בגרה. למרבה הצער, המחנך של הכיתה כבר לא היה, ואני מאוד מתגעגע לאבא. כמו בכל בית ספר שמספק לצלמים פרנסה פעם בשנה, גם בהדסים כל מחזור התבקש לבוא ולהצטלם למען ההיסטוריה, והתמונות הרבות מוצגות לפרהסיה בגאווה.

בשורה השמאלית העליונה, התמונה החמישית היא של נער מאוד מוכשר שעם הזמן הפך לאמן ופסנתרן די מוכר. אמא סיפרה לאחר כנס מחזור מרגש אליו הוזמנה לאחרונה שהבחור הצעיר עדיין מאוד חביב ושנגינתו ניפלאה, אבל משיחתם נראה לה שהוא קצת יותר שקט ומבוגר משהיה. לאחר כמה ימים היו כל מיני פירסומים בעיתונים והעניין קצת הובהר.

במהלך הרבה מאוד שנים מחנך הכיתה שבתמונה זכה לתת דוגמה אישית ראוייה וכנראה גם פה ושם קיבל תשומת לב לאיזה חוכמה, אימרה, הצגה או בדיחה שסופרה לתלמידות ותלמידים, שחלקן וחלקם גם תרמו למדינה במליאה, שלא לדבר על העלייה על מדים והנופלים שרק מופיעים בצילומים. מעניין כמה נוסטלגיה צפה כשמביטים בתמונה ישנה.

הייתי בן שש, שזה עוד לא ממש מאוד זקן, וראיתי שהכפר אט אט מתרוקן. הגברים נעלמו והיו דיבורים מודאגים אודות המנהיג של המצרים שמכנס צבא ומשמיע איומים. שוחות מזוגזגות נחפרו בכל מקום במשך כמה שבועות על ידי התלמידות והתלמידים. היו כאלה חפירות אדמדמות עם תלוליות בכל החצרות וגם בפרדסים. הגבעות ממזרח הכילו אוייבים אבל הים הכחול שבמערב לא התרגש ורק העלה קצת גלים.

טומי, שהיה המציל בבריכה מאז ילדותי, המורה לספורט והאחראי על הצד הביטחוני, הסביר לנו שבמקרה ויבואו להדסים פולשים חמושים עלינו לרוץ למטעים, אלה הסובבים אותנו מכל הכיוונים עם ריחות פריחה נהדרים,.

בעיני זה היה בסדר ,שכן מאוד אהבתי להסתובב שם ולאכול תפוזים. חוץ מזה, לפי הסיפורים הבנתי מההורים שאפשר להישאר בחיים גם במצבים מאוד קשים והאמנתי שיהייה בסדר כי כבר ידעתי לטפס על עצים, לשבת שם מאוד בשקט וגם להסתתר בכל מיני נקבים.

טומי מופיע בתמונה בצד שמאל למעלה. הוא היה שכן ועם בנו הלכתי לגן ושחיתי בבריכה. למעשה, טומי היה מגיע בעונת הרחצה בשבת בבוקר בעשר לפתוח את השער ולתת שריקה, ובדרך כלל כבר היה שם ילד עם אופניים שכבר ציפה לפתיחת החגיגה הרטובה.

כשבגרתי קצת הוא היה מאמן הספורט בתיכון והשופט בתחרויות מקומיות ואזוריות, מימנו קיבלתי עם השנים כל מיני מדליות, ובסוף התיכון הוא כבר היה סגן מנהל בית הספר ומחנך הכיתה. רותי רעייתו החביבה לימדה אותנו תנ"ך, ובזכותה אפילו עברנו את בחינת הבגרות המפחידה בהצלחה.

כשהמלחמה הראשונה בחיי הצעירים פרצה הושמעה אזעקה, ורצנו עם השכנים בחרדה בהולה לשוחה שנחפרה בגינה, באדמת החמרה האדמדמה, הפוריה והרכה. ריח הרגבים הטריים עדיין זכור לי, כמו גם מראה מטוס העירקי בודד שלפתע בא ממזרח להפציץ בנתניה, ואז גורש כאשר בא מכיוון דרום תוך איזה דקה מטוס קרב מקומי, שרדף והפיל את הזד החוצפני.

את האזעקה שלנו, שהייתה צופר מתכתי עגול עם שלוש רגליים קצרות וידית ארוכה, היה צריך לסובב ביד, והצפירה הנרגשת עלתה וירדה בהתאמה.

הנערות והנערים של מחזור שישים ושבע זכו לחפור שוחות, לדאוג מאוד מהעתיד לקרות ולחוות מלחמה קצרה שהסתיימה בניצחון מופלא. מאז היו לנו עוד כמה מלחמות כאן, ולעניות דעתי הדלה כדאי שנפסיק אותן. חלק מהמופיעות והמופיעים בתמונה אינם או שאיבדו בני מישפחה במעגלי הלוחמה רק בגלל שטרם הגשמנו את חזון האומה, וזה מעורר עוגמה.

רוב החניכים והחניכות קיבלו בהדסים משפחה חלופית חמה ומכילה שמחזיקה אותם יחד ומחבקת אותם עד עתה. למעשה, גם הכיתה שלי מחוברת בקבוצת ואצאפ מאוד פעילה, וכבר עברו יותר מארבעים שנה.

המוסד הוקם כדי לקלוט יתומי שואה, אולי גילה אלמגור ויו"ר הכנסת לשעבר שבח וייס הם דוגמא לדור שפעם היה שם לפני שהמשיך הלאה, ועם הזמן והרבה השקעה מסורה הפך לאחד מבתי הספר המובילים במדינה.

הצוות הראשוני כלל הרבה מאוד ניצולי וניצולות שואה, אבל עם השנים התחלפה האוכלוסיה. במילים אחרות, בשנים הראשונות לקיום הדסים ילדי העובדים והעובדות היו רגילים לראות ספרות כחלחלות על הזרועות של ההורים ברוב המשפחות. להבדיל מהזיכרונות שהיו לעובדים ולעובדות, כל שנה הילדים והילדות בכפר בגרו, צמחו וזכו לחיות.

בקיצור, לעיתים כל הזיכרונות מהימים היפים עולים רק בגלל צילומים ישנים, אבל כנראה שעוד נדרשים כמה תיקונים קלים למען הדורות הבאים.

מי יודע? אולי יבוא יום ונזכור שלקח לנו קצת זמן להבין ששלום באיזור מאוד יעזור.

קישור לתולדות הדסים בעליית הנוער.משואה. קישור לסרטון שבועות בהדסים חלק א. קישור לסרטון שבועות בהדסים חלק ב. . קישור לסרטון ביוטיוב שאולי מראה שבוגרי הדסים אינם גזענים. קישור למאמר בשם- התשובה לשינאה היא אחווה.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר

דר' רון קראוס

בהכשרתו דר' רון קראוס, יליד 1961, הוא פסיכולוג קליני מומחה עם רישיון בארץ ובארה"ב. רון כתב שני ספרים בנושא טיפול נפשי ברשת בהוצאה האקדמית אלסוויר, ונבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לבריאות נפש ברשת לשנים 2003-4, הוא העורך של הקוד האתי לטיפול ברשת, כתב טור שבועי בידיעות אמריקה, במדור ניו ג'רזי, למשך שנתיים. פרסם 4999 מאמרים בבלוג בשם- תיקון עולם בקפה נקודה דה מרקר, שנסגר, ולימד 15 שנה באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, במטרופוליטן קמפוס, עד שנת 2014. דר' קראוס שב ארצה עם משפחתו כדי להיות קרוב לאמו ואחיו, ז"ל. היום הוא עובד עם משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון, ובזמנו הפנוי עורך את עיתון ברשת נקודה קום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן