הפגז הראשון והסיכום האחרון

הפגז הראשון והסיכום האחרון

כנראה שנוכחות אש”ף בלבנון די עיצבנה את השילטון הימני בציון, אבל אני לא ממש התעניינתי במצב הלאומי בזמן היותי נער פעלתני בתיכון. למעשה, בחינות קשות ובנות יפות קיבלו הרבה יותר תשומת לב, לפחות כך מספר לי הזיכרון.

בזמן ההכשרה המעשית בצבא היה צריך לנסוע בטנקים ולהשמיד מטרות רחוקות בהצלחה. היה מאוד נחמד לפגוע בחביות ולנסות להשמיע מקצבים בזמן שיורים צרורות לעבר קרטונים. היינו צעירים, והשליטה במפלצות פלדה גדולות נתנה לנו תחושה של עוצמה. אומנם לא ישנו הרבה בלילה והעבודה הייתה מתמידה, מתישה וקשה, אבל זה כנראה רק הוסיף לחוויה.

יום אחד הגיעה למחנה בביקעה משלחת בכירה והיו דיונים במפקדה. לאחר האירוע, קיבלנו הנחייה שיש להערך ללחימה בשטח הררי, ויכולנו רק לנחש למה. הוסבר לנו שיערך תרגיל כדי שנכיר את העבודה, שהיא קצת שונה מהתנהלות טנקים בסביבה שטוחה.

התאמנו, למדנו ותירגלנו, ואז הגיע היום הגדול, והשכמנו לפני השחר כדי לערוך תרגיל באש חיה שיסכם הכל. הוסבר לנו שמשלחת רמה וחשובה הגיעה מאמריקה, שכנראה לא הייתה בטוחה ביכולתינו לנהל מערכה יעילה גם על גיבעה תלולה.

בתחילת הקורס מפקד הפלוגה בחר לעצמו תותחן מצויין, שהרי חשוב לתת דוגמה אישית כשמעלים מטרות רחוקות בעשן. כולנו הערצנו את המפקד, ידענו שהוא אדם איכותי אבל אז עוד לא ידענו שהוא יצמח לדרגת אלוף ויבצע תפקידים ממלכתיים מאוד בכירים. כולנו היינו צעירים ואפילו מזוקנים. הבחירה בתותחן אחר קצת עיצבנה אותי, שכן לעניות דעתי גם אני ידעתי את מלאכתי.

במהלך האימונים, היה צורך להדגים לצופים מי משמיד יותר יעדים בפחות פגזים, ובאמת עשיתי מאמצים להראות שיתכן והיה צריך לבחור מישהו אחר לתפקידים יוקרתיים.

כנראה בגלל התירגולים הקודמים והפיצוצים המרהיבים, טור השיריון שהחל לטפס בהרים לפתע קיבל הוראה לחסל איומים שצצו במערה קטנה בגדה השנייה. מפקדי, ז”ל, שהיה מפקד המחלקה התבקש לנטרל את הסכנה בצורה זריזה, ואני מאוד שמחתי להיות ההתותחן ראשון בפלוגה שקיבל הזדמנות להדגים יכולת צליפה.

למרבה הפלא, ניתנה הוראה להשתמש בפגז זרחן, שאסור לשימוש בעת לוחמה אלא למטרות סימון מטרה. הסיבה לכך היא שזרחן מתלקח ובוער בלהבה עזה גם אחרי שהוא פוגע במטרה, והשריפה שזה גורם היא איומה ונוראה.

נטען פגז זרחן, התותחן כיוון בזריזות, ירה, הביט בטלסקופ למטרה, שהייתה בעצם שלוש חביות בצלע גבעה עצומה בפתח מערה, ולשניה כלום לא קרה. בדרך כלל אחרי כמה שניות רואים להבה ומבינים מה נפגע, ולכן היה מאוד מוזר לירות למערה קטנה על צלע הר גדול וגבוה ולא לראות מאומה.

לאחר שבריר שניה פרצה מפתח המערה להבה אדירה, החביות התעופפו לרקיע וחשתי הקלה, שכן הבנתי שהפגז קודם חדר למערה ורק אז התפוצץ בפנים ושלח החוצה להבה סגולה-לבנה כבירה, שלמעשה הייתה מאוד מרהיבה. תוך כמה דקות התרגיל כולו הופסק והתבקשנו לשוב הביתה. קצת התפלאנו שכן חשבנו שנטפס בהרים יום ולילה, אבל שמחנו לחשוב על הארוחה החמה, המקלחת והמיטה.

בערך שנתיים לאחר מכן הייתי קצין הדרכה בבית הספר לשיריון, וזה כבר היה אחרי שובנו מטיול בבירות אשר בלבנון. ערב אחד הגיעה אלי ידידה נחמדה ונבונה שבמקרה גם הייתה ביתו של חבר במליאה. אתה יודע אנגלית? היא שאלה, וידעתי שהיא לא באמת זקוקה לשאלה, שכן הורתה הייתה המפקחת במשרד החינוך שהכירה אות הורי, שהיו אנשי הוראה בתחום איזה שפה זרה.

מה העניין? מה את צריכה? יש צורך לתרגם את סיכומי קרבות השיריון בלבנון ולהציגם מחר בבוקר למשלחת שהגיעה לארץ מוושינטון. נו, טוב. חשבתי. כנראה שתירגומים מייגעים ימנעו מימני לישון.

למרבה הפלא, תוך איזה שעה תורגמו שלושה עמודים וניגשתי בשמחה והקלה יגעה לקצינה הנחמדה. במקום שהיא תאמר יפה תודה ותאחל שינה ערבה שמעתי להפתעתי שהמשימה טרם הסתיימה. מחר תגיע בעשר לאולם כדי לתת את הסקירה, כך היא אמרה.

למה אני? אינני גנרל או מומחה אסטרטגי, שהרי רק תירגמתי? אין מה לעשות, כך השיבה לי ידידתי. אין בבסיס קצינים שמדברים אנגלית כמוך, שכן אתה נשמע קצת אמריקאי. מה אפשר לומר? כשקצינת הח”ן מעבירה הוראה ישירה ממפקד היחידה אין הרבה ברירה אלא להשכים בצייתנות, לעלות על מדים ייצוגיים ולגשת ברעדה קלה לכנס חגיגי של ההנהלה הבכירה.

עשיתי כמיטב יכולתי לקרוא באופן שוטף וברור, וראיתי לחרדתי שמצלמים ומקליטים אותי, כאילו הייתי איזה אירוע חדשותי. לראשונה הבנתי מה התרחש בגיזרה המיזרחית, שכן אני הייתי במערבית, ושמחתי לסייע לצבא להסביר לאמריקאים מה קרה בקרבות בזמן המלחמה, שמבחינתי הייתה אירוע קצת מזעזע.

לאחר קריאת הסיכומים חשבתי שהסתיים תפקידי ואוכל לרדת מהבמה ומהמדים הרשמיים. להפתעתי, מייד בתום מתן ההסברים החלו כתבות ועיתונאים לקום ולשאול שאלות בקשר לתוכן הדברים, כנראה במטרה לקבל עוד פרטים.

הבנתי לליבם וגם קלטתי את המצב, אבל הייתי צריך גב. הסברתי בנימוס לשואלות ולשואלים שאני רק קצין זוטר שהתבקש לקרוא בקול רם את הדיווחים, אבל שאשמח לתרגם את השאלות בעבור הבכירים שעמדו מאחור קצת נבוכים. הקצינים בשמחה ענו לי בעברית צחה, ועשיתי כמיטב יכולתי לתרגם ולהעביר לסקרניות ולסקרנים את המידע. אחרי זמן מה האירוע תם, וחשתי הקלה.

לא מזמן נזכרתי במה שקרה לפני ארבעים שנה, שכן בחיים יש אירועים שלא שוכחים. לפתע הבנתי את תפקידי ההיסטורי ברצף האירועים וממש היה לי קצת לא נעים. יתכן שהאמריקאים השתכנעו שאפשר לתת לנו אישור להיכנס ללבון בגלל הפגיעה במערה בפגז ראשון, וברור שאת סיכומי קרבות השיריון העביר למשלחת סגן צעיר שרק רצה לישון.

בעברית קלה, יתכן שבטירונות יריתי את הפגז ששיכנע את האמריקאים שאנו מסוגלים, ואז הייתי זה שקרא להם את הסיכומים בתום האירועים המצערים. המחשבה שיכול להיות שההזיות הללו נכונות קצת קשה לי, שהרי אני בעד פשרות והסדרות, אבל יכול להיות שאלו סתם השערות.

למעשה, מאז החוויה העתיקה אני עושה כמיטב יכולתי להסביר שהסדרה ופשרה עדיפה על מלחמה, שאותה עושים רק אם אין ברירה ולמטרות הגנה.

קישור למאמר בשם- מלחמה זו חוויה עצובה.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.

דר' רון קראוס

בהכשרתו דר' רון קראוס, יליד 1961, הוא פסיכולוג קליני מומחה עם רישיון בארץ ובארה"ב. רון כתב שני ספרים בנושא טיפול נפשי ברשת בהוצאה האקדמית אלסוויר, ונבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לבריאות נפש ברשת לשנים 2003-4, הוא העורך של הקוד האתי לטיפול ברשת, כתב טור שבועי בידיעות אמריקה, במדור ניו ג'רזי, למשך שנתיים. פרסם 4999 מאמרים בבלוג בשם- תיקון עולם בקפה נקודה דה מרקר, שנסגר, ולימד 15 שנה באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, במטרופוליטן קמפוס, עד שנת 2014. דר' קראוס שב ארצה עם משפחתו כדי להיות קרוב לאמו ואחיו, ז"ל. היום הוא עובד עם משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון, ובזמנו הפנוי עורך את עיתון ברשת נקודה קום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן