כוחה של תיקווה
בלילות חשוכים ונטולי עננים רואים בשמיים המון חושך ומיליארדי כוכבים.
אפשר לפחד מהאפילה הגדולה, להתפעל משלל האורות המנצנצים, וניתן גם לתהות כיצד בעולמו המופלא בעצם קיימים הפכים גמורים.
חשוב להבין שניתן למצוא פרחים יפים גם בשדות קוצניים, שבחושך לפעמים יש דברים מנצנצים, וביכולתנו לבחור במה אנו מתמקדים.
בנערותה אמא נשלחה למות ביחד עם משפחתה במחנה השמדה נורא. מספר מוות כחלחל קועקע על זרועה כדי לסמן את המועד בו זמנה עלי אדמות יפקע.
רצה הגורל והרוצחים היו צריכים עובדות ועובדים, ולכן במקום לחסל את כולם הם ערכו סלקציה כדי לבחור מי ישלח לעבודות כפייה ומי יומת בחניקה, ישרף ויעלה בארובה השמיימה.
אמא עוד לא הייתה בת שש עשרה, אבל ידעה שהיא חייבת קצת לשקר כדי להיבחר. כשהגיע תורה לעמוד מול דר יוזף מנגלה היא הכריזה את מספרה, גילה עם הגזמה קלה ומקצועה.
את מציירת או צובעת? שאל הנאצי שכן בגרמנית המילה זהה. “מציירת המפקד” ענתה הנערה.
הקצין המשועמם הבליע חיוך ושאל- “תוכלי לצייר את דיוקני?” אמא הרימה את מבטה, בחנה את האיש, אמרה בביטחון מזוייף- “יה וול” וחשה רעדה.
בתנועת יד קלה הצורר סימן לאמא לגשת לקבוצה שנראתה יותר כשירה, והיא שרדה את המלחמה, היחידה מכל משפחתה.
מסתבר שאמא באמת יודעת לצייר. בעבר היא גם ציירה דיוקנאות, אבל עיקר אהבתה זה לצייר פירחי בר שאותם היא מחפשת ומוצאת בשדות.
כשאמא נמצאת בחופשה היא לא מבזבזת את זמנה, וזאת משום שמאוד חשוב לה להיות פעילה. למעשה, בלי לעשות משהו מועיל אמא חשה שהיא לא מספיק מועילה. לפני יומיים הנערה שבה הבייתה מנסיעה ארוכה, והיום הראתה לנו כמה ציורים חדשים שהיא יצרה בזמן העדרה.
מה אפשר לומר? כל זה די מדהים בהתחשב בעובדה שלפני חמש שנים מלאו לאמא תשעים.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר
