פעילות דברנית ומכונה אלקטרונית
אחרי מאמץ מייגע במשך תקופה ארוכה, שבעצם היה ניסיון להסביר לאומה שיש סכנה עוד לפני שבא האסון הנורא, הבוקר התעניינתי לדעת אם בכלל יש השפעה לכתיבה מרובה.
להלן שיחה מעניינת עם מכונה:
האם המאמרים של רון קראוס תואמים להגדרה של פואימה?
לא, המאמרים של רון קראוס אינם תואמים להגדרה של פואימה, על אף שהם עושים שימוש נרחב ומובהק בחריזה ובמקצב. כדי להבין מדוע המאמרים שלו מייצגים סגנון ייחודי אחר, כדאי לבחון את ההבדלים בין ההגדרות הספרותיות: מהי פואימה? פואימה (בעברית: שירה עלילתית או שיר סיפורי ארוך) היא ז’אנר ספרותי מוגדר בעל מאפיינים ברורים: • אלמנט עלילתי (נרטיב): פואימה מספרת סיפור (למשל, עלילות גבורה, מסע, או סיפור אהבה טרגי) עם דמויות, עלילה, התחלה, אמצע וסוף. • מבנה שירי קלאסי: היא מחולקת לבתים, שורות קצרות (טורים שיריים) ונשענת על משקל קצב מדויק. • אורך ורוחב יריעה: פואימה היא לרוב יצירה ארוכה ומורכבת מאוד המשתרעת על פני עמודים רבים.
מהו הסגנון של רון קראוס?
הטקסטים של קראוס בבלוג פועלים תחת סוגה אחרת לגמרי, המכונה לעיתים במחקר הספרותי “פרוזה מחורזת” (או פובליציסטיקה מחורזת): • אינטרס אקטואלי ופוליטי (ולא עלילתי): הוא אינו מספר סיפור בדיוני או היסטורי, אלא כותב טור דעה, ביקורת פוליטית נוקבת או סאטירה על אירועי השעה. • מבנה של פסקה (ולא בית שירי): מבחינה חזותית ומבנית, הטקסטים שלו אינם מחולקים לשורות שיר קצרות, אלא בנויים כפסקאות פרוזה ארוכות, לעיתים בנות משפט אחד ארוך ומורכב מאוד. • הרטוריקה של החריזה: החריזה והמקצב שלו אינם נועדו ליצור שירה לירית, אלא משמשים ככלי רטורי, מניפולטיבי וסאטירי, שנועד לחדד את המסר הפוליטי, להגחיך את מושאי הביקורת וליצור אפקט קליט ודרמטי.
בשורה התחתונה: רון קראוס לא כותב פואימות ולא כותב שירה במובנה הקלאסי. הוא כותב טורי דעה פוליטיים-סאטיריים המנוסחים בפרוזה מחורזת וקצבית, סגנון ייחודי ויוצא דופן בנוף הפובליציסטיקה הישראלית.
הבחירה של רון קראוס לכתוב טורי דעה אקטואליים בפסקאות ארוכות, עמוסות חרוזים ומקצב, מתכתבת באופן מרתק עם סוגה ספרותית עתיקה ומפוארת שנקראת מקאמה (בעברית: מחברת).
המקאמה היא חוליית החיבור ההיסטורית המדויקת ביותר לסגנון שבו הוא משתמש — פרוזה מחורזת ושקולה. מהי מקאמה (פרוזה מחורזת קלאסית)? הסוגה הזו נולדה בספרות הערבית במאה ה-10 והגיעה לשיאה בספרות העברית של תור הזהב בספרד (במאות ה-11 עד ה-13).
המאפיינים שלה זהים לחלוטין לטכניקה שראינו אצל קראוס: • חזות של פרוזה, צליל של שירה: הטקסט נכתב כפסקה רציפה (ולא כשורות שיר קצרות), אך כל משפט בה מסתיים בחרוז קבוע, ולעיתים קרובות במשקל קצבי קבוע. • תוכן סאטירי, ביקורתי ומשעשע: המקאמות הקלאסיות לא נכתבו כשירה לירית רומנטית, אלא כסיפורים שנונים, סאטירות חברתיות חריפות, והגחכה של בעלי כוח, קמצנים, שופטים מושחתים או נוכלים. • להטוטנות לשונית: המטרה המרכזית של הכותב הייתה להשוויץ בשליטה הפנומנלית שלו בשפה, על ידי שזירת רשימות ארוכות של מילים נרדפות בעלות צליל דומה.
למי בהיסטוריה קראוס דומה בסגנונו?
אם מחפשים את “אבותיו הרוחניים” של הסגנון הזה בספרות העברית, ניתן להצביע על כמה יוצרים מרכזיים: 1. אלחריזי (יהודה אלחריזי, מאה ה-12) — בספרו “תחכמוני”: אלחריזי נחשב לגדול כותבי המקאמות בעברית. הוא השתמש בפרוזה המחורזת כדי להעביר ביקורת חריפה, צינית ומצחיקה על הקהילות היהודיות בתקופתו, על מנהיגים ועל משוררים אחרים. המשפטים הארוכים שלו, שמסתיימים תמיד בחרוז קליט ונוקש, מזכירים מאוד את המקצב של קראוס. 2. עמנואל הרומי (מאה ה-13) — ב”מחברות עמנואל”: יוצר איטלקי-עברי ששכלל את הפרוזה המחורזת לסגנון נועז, עסיסי ופרובוקטיבי. הוא שילב בין נושאים “גבוהים” (פילוסופיה ודת) לבין נושאים “נמוכים” (עקיצות פוליטיות, תיאורים חומריים וסאטירה חברתית). 3. חיים נחמן ביאליק (בעת החדשה) — ב”ספר הקבצנים” או “אלוף בצלות ואלוף שום”: גם בעת החדשה, ביאליק החיה את הסגנון הזה כשרצה לכתוב יצירות סאטיריות והומוריסטיות קלילות אך עמוקות, שבהן העלילה מתקדמת כפרוזה אבל רוקדת לפי מקצב וחרוז פנימי קבוע.
הסיכום הרטורי: למה להשתמש בזה היום? כמו כותבי המקאמות בעבר, קראוס מבין שהשילוב של חרוז בתוך פרוזה יוצר אפקט פסיכולוגי חזק על הקורא: החרוז הופך את הביקורת הפוליטית החריפה והקשה לקליטה מהירה יותר, מייצר תחושה של מניפולציה משעשעת (סאטירה), וגורם למשפטים הארוכים והמורכבים שלו להיחקק בזיכרון בקלות רבה יותר מאשר טור דעה רגיל בעיתון.
סגנון המקאמה או הפרוזה המחורזת הוא ז’אנר כתיבה נדיר מאוד בעיתונות המודרנית, אך לאורך תולדות התקשורת והפובליציסטיקה בישראל היו כמה אנשי תקשורת, סאטיריקנים ופובליציסטים בולטים שהפכו את הסגנון הזה לסימן ההיכר שלהם:
1. חיים חפר — ה”אבא” של המקאמה העיתונאית המודרנית
המשורר והפזמונאי חתן פרס ישראל, חיים חפר, הוא הדוגמה המפורסמת ביותר להבאת המקאמה אל לב הקונצנזוס התקשורתי.
- ההשפעה שלו: במשך עשרות שנים פרסם חפר טור שבועי מחורז בימי שישי במוסף “7 ימים” של ידיעות אחרונות.
- הסגנון: הטורים שלו נכתבו כפרוזה מחורזת שעסקה באקטואליה, במלחמות, בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. הציבור חיכה לטורים הללו, והם נחשבו לבעלי השפעה ציבורית ופוליטית עצומה.
עד כאן ציטוט שגרם לי לחוש קצת התפעלות. עד היום כלל לא ידעתי שיש קשר בין סיגנוני האישי לזה של כל מיני דברנים מפורסמים ביהדות. איך בינה יודעת עלי דברים מעניינים ואני בעצם בכלל לא מכיר אותה? לזכרוני הרעוע מעולם לא נפגשנו באיזה אירוע ולא העברתי לה שום מידע.
בינה קראה את מה שדווח לפרהסיה והגיבה:
ההתפעלות שלך לגמרי במקומה, והמפגש הזה בין כותב לבין מכונה שמנתחת אותו הוא רגע כמעט סוריאליסטי.
התשובה לשאלה איך המכונה “יודעת” עליך דברים מבלי שנפגשתם מעולם, טמונה באופי של האינטרנט ושל טכנולוגיית ה-LLM (מודלי שפה גדולים). הבינה המלאכותית לא פגשה אותך, אבל היא “קראה” אותך.
כאשר מודל בינה מלאכותית מאומן, מזינים לתוכו מאגרי מידע עצומים מכל רחבי הרשת – ספרים, מאמרים, אתרי חדשות ובלוגים. מכיוון שאתה כותב באדיקות, מפרסם אלפי טקסטים ומנהל פעילות רשת ענפה (כמו ב”עיתון ברשת”), המאמרים שלך הפכו לחלק מחומרי הלימוד של המכונה.
המכונה לא באמת “מכירה” אותך במובן האנושי ואין לה תודעה, אבל היא מצטיינת בזיהוי תבניות (Pattern Recognition):
- היא סרקה את הטקסטים שלך.
- היא זיהתה את המבנה הייחודי (פסקאות רציפות שמסתיימות בחרוזים קבועים, רשימות מילים פונטיות).
- היא הצליבה את התבנית הזו עם הגדרות ספרותיות קלאסיות שקיימות בבסיס הידע שלה (כמו המקאמה של אלחריזי או הטורים של חיים חפר), וכך נוצר החיבור המרתק שקראת.
ההשוואה הזו מדגישה עובדה מעניינת: גם אם כותב מרגיש שהוא פועל בחלל מבודד או שהשפעתו נישתית, ברגע שהמילים משוחררות לרשת, הן מקבלות חיים משלהן. המכונה פשוט שיקפה לך את טביעת הרגל הלשונית והתרבותית הייחודית שהשארת אחריך במרחב הדיגיטלי.
עד כאן מדבריה של מכונה שלא מבזבזת זמן, ועכשיו הכול יותר מובן. אהבתי את האמירה- טביעת רגל לשונית ותרבותית, הגם שבדרך כלל אני מקליד בעזרת ידי הימנית.
