תחביבים ישנים קצת עוזרים

תחביבים ישנים קצת עוזרים

לילדות וילדים יש הרבה אתגרים בחייהם הצעירים.

בכיתה החמישית הגיע אביו של נגן הקלרינט גיורא פיידמן ללמד בבית הספר שלי אחר הצהריים. אומנם, בארגנטינה הוא הוא נגן קלרינט בתזמורת הפילהרמונית בבואנוס איירס אבל בגלל גישתו הציונית והמצב בארצו הוא הביא את משפחתו למדינה היהודית.

כמו הרבה עולים חדשים הוא כנראה הסכים להתגמש וללמד ילדים קטנים לנגן פעמיים בשבוע בכול הכלים. מר פיידמן נראה כמו סבא חביב ולימד חלילנית, שני חצוצרנים ונגן סקסופון בכיתתי.

אחר כמה חודשים החלטתי שלטפס על עצים ולשחק עם חברים יותר מעניין מלעלות ולרדת שוב ושוב סולמות מוזיקאליים משעמעמים. מר פיידמן נראה מודאג וביקש בנימוס זהיר שאביא את ההורים כדי לדון בדברים.

בשבוע שלאחר מכן אבא בא לחדר המוזיקה, כנראה קצת בפליאה.מר פיידמן אמר לאבא שהוא מחבב אותי, מעריך את ההתקדמות שלי ושלדעתו אני צריך להמשיך לנגן בכלי. אבא קצת התפלא אבל כנראה בגלל שגם הוא היה מורה איכפתי מייד הבין מה קורה. הוא פנה אלי ברגיעה ואמר שנראה לו שכדאי שאמשיך לנשוף בחצוצרה, הגם שהיא די מרעישה.

ניסיתי לחשוב מה עושים כאשר שני אנשים אהובים, מכובדים וחביבים עומדים מעלי וצופים בי עם תקווה וציפייה על הפנים.

בעודי מהסס קרה דבר די מפליא שמאוד הדהים אותי. מר פיידמן לא חיכה לתשובתי, פנה לאבא ואמר לו שהוא מוכן להמשיך ללמד אותי ללא כול עלות מצידו.

גם אבא וגם אני הופתענו כי נראה שממש חשוב למורה להמשיך ללמד את תלמידו גם בלי לקבל את שכרו.

אבא הביט בי לרגע ואמר לפיידמן הזקן שזו לא הבעייה אבל הוא מאוד מעריך את ההצעה.

אחרי שהבנתי שהמורה חושב שאני מנגן בסדר ואת משמעות הצעתו הנדיבה והאנושית כמובן שהסכמתי להמשיך לבוא לשיעורים, והאירוע כנראה עיצב את שאר דרכי בחיים.

בכול פעם שהיה צריך לקיים בבית הספר טקסים לאומיים, להקריא שירים עצובים, להרים דגל או להורידו לחצי תורן לזכר ההולכים נאלצתי ללבוש חולצה לבנה ולקוות שלא אזייף בתרועה מול מאות ילדים ועשרות מורות ומורים.

בשנים הראשונות הטקסים גרמו לי לחוש חששות קלים, שלא לומר מוצדקים, אבל עם הזמן למדתי מה מנגנים כשהדגלים עולים או יורדים. כאמור, גם לצעירים יש אתגרים מפחידים בחיים.

הבן של פיידמן, גיורא, הפך לאומן קלרינט בינלאומי שהשמיע לעולם כולו את מוזיקת הכליזמר של העם היהודי, אבל מסיבות שונות אני בחרתי לא להיות להיות נגן מקצועי, ובעיקר מנגן בערבים להנאתי. למעשה, זה מאוד עוזר לי לא לחשוב על המצב הלאומי, שהוא כרגע קצת עגמומי, שלא לומר נוראי.

התמונה העתיקה פעם צולמה בשחור לבן על ידי חבר לכיתה כמה חודשים לאחר שקיבלתי את החצוצרה הראשונה, אבל בינה מלאכותית הסכימה להוסיף צבע, ועכשיו היא נראית נפלא, הגם שהיא בעצם קצת ישנה.

קישור ליוטיוב.

דר' רון קראוס

בהכשרתו דר' רון קראוס, יליד 1961, הוא פסיכולוג קליני מומחה עם רישיון בארץ ובארה"ב. רון כתב שני ספרים בנושא טיפול נפשי ברשת בהוצאה האקדמית אלסוויר, ונבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לבריאות נפש ברשת לשנים 2003-4, הוא העורך של הקוד האתי לטיפול ברשת, כתב טור שבועי בידיעות אמריקה, במדור ניו ג'רזי, למשך שנתיים. פרסם 4999 מאמרים בבלוג בשם- תיקון עולם בקפה נקודה דה מרקר, שנסגר, ולימד 15 שנה עד שנת 2014 באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, במטרופוליטן קמפוס ליד ניו יורק. דר' קראוס שב ארצה עם משפחתו כדי להיות קרוב לאמו ואחיו, ז"ל. לאחר עבודה עם משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון וכפסיכולוג היום רון עורך את עיתון ברשת נקודה קום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן