יוזמת השלום שלי

יוזמת השלום שלי

היום נזכרתי בחזון הציוני ובמאמצים שפעם עשיתי בניסיון להביא שלום איזורי למולדתי. לצערי, נראה שלא ממש הצליח לי, אבל לפחות ניסיתי ועשיתי כמיטב יכולתי. חשוב להישאר אופטימי, במיוחד כאשר המצב לא ברור או אפלולי.

מעניין לחשוב איפה היינו יכולים להיות היום אם ההצעה הישנה שפעם הועלתה והפגישה החשובה שאורגנה הייתה זוכה לקצת יותר הצלחה.

ציטוט:

מוקדש בהוקרה והערכה לידידי הטוב חיליק בר, שבזכותו יש היום במשכן שדולה לפתרון הסיכסוך בדרכי שלום, שהיא הגדולה בכנסת, ואולי בזכותה יתגשם החזון.

בימים האחרונים, כנראה בעיקבות איומים מפחידים שמשמיעים גורמים ביטחוניים מודאגים, יוצא שדי הרבה אני מהרהר במצב הקודר ובניסיונותי הקודמים לקדם שיפורים. ניזכרתי שלא מזמן מאוד השתדלתי לעזור להביא הסדר. לצערי, לא כל מה שאני מנסה לעשות כדי לסייע לבריות ממש עוזר. לפעמים פחות, לעיתים יותר. האמת היא שלמי שלא רוצה עזרה קצת קשה לעזור, אבל מצד שני, על חלומות בילתי מציאותיים לשלום אסור לוותר.

לפני מספר חודשים יצא שלימדתי מספר סטודנטים מערב הסעודית. כהרגלי, נהגתי בזולתים כמוני. ניסיתי להיות מרצה משעשע, וגם מידי פעם לספר בדיחות כדי להפיג את שיעממוני. יום אחד פנה אלי אחד הסטודנטים לאחר השיעור וביקש לדבר איתי בפרטי. מאוד שמחתי שיש הידברות עם האוייב, שבמקרה זה מסתבר שרק ביקש להזמין אותי בנימוס לחגיגה השנתית של המישלחת הסעודית לאו”ם. האמת? הייתי קצת המום.

למה להזמין אותי? שאלתי אותו וגם קצת תהיתי לעצמי, סך הכל אינני איש חשוב או איזה נציג פוליטי? אתה הרי גם יודע מי אני ומה מוצאי? לא, הוא התעקש, לכל משפחה בנציגות יש זכות להביא אורחים לטקס החגיגי, והוא וחמולתו המכובדה החליטו להזמין דווקא אותי לארוע המלכותי.

מה יכולתי לעשות? הודיתי מקרב לב ובליבי תהיתי אם עשיית שלום מהצד באופן בילתי רישמי היא בכלל בסמכותי, שהרי אני איש אלמוני, זוטר ופרטי. לצערי, כך הסברתי לבחור המאוכזב, יש לי שיעור ללמד בדיוק במועד שנינקב. ביקשתי שיודה בחום רב ובנימוס לאביו ומישפחתו על הכנסת האורחים ונדיבות הזמנתו, זו שנאלצתי להשיבה חזרה לשולחה לשווא.

בשבוע שאחרי זה הגיע בהול בן דודו של המזמין לפני השיעור, וביקש ממני בבהילות לפנות לו רגע לאיזה דיבור. כמובן שהסכמתי ובמסדרון הוא חזר בתחינה על הבקשה שאעזוב הכל ואבוא עימו יחדיו הערב לאירוע במקום ללמד להנאתי. הסברתי לו שכפי שהוא רואה בעצמו, יש לי כיתה לשעשע, וכבר הודיתי והתנצלתי בפני המזמין בשבוע שעבר שלא אוכל להענות להזמנתו, אבל הוא בשלו, לדבריו אני חייב לבוא. הוא הוציא מתרמילו מעטפה סגורה והגיש לי שאביט בכתב המעוטר. נו, טוב, לא הייתה ברירה אלא לראות במה המדובר.

מסתבר שבאותיות של זהב ראש המישלחת של הממלכה המלכותית ובני המשפחה המזמינה מבקשים את נוכחותי בטקס השנתי. כן, כן, אפילו שמי התנוסס לו על ההזמנה מוזהבת, שניכר בה שבאה היישר מבית המלוכה המהודר. כמובן שמיסגרתי את ההזמנה ההיסטורית ושמרתי אותה במישרדי, רק למקרה שרעייתי החביבה תחזור על טענתה שלפעמים אני קצת מגזים עם הסיפורים שלי, שבאמת לעיתים נשמעים קצת מוגזמים אפילו שהם לגמרי אמיתיים.

כמובן שמאוד רציתי ללכת למסיבה, אבל באמת לא יכולתי ללכת לאירוע כי הכיתה ישבה וחיכתה. מצד שני, הרשיתי לבן הדוד לרוץ בעצמו ולחגוג בחגיגה. הבחור לא המתין זמן רב ומייד אץ לדרכו שמח וטוב לבב, אך כנראה גם קצת מאוכזב, אולי כי סורב.

בשבוע שלאחר מכן שוב הודיתי והתנצלתי בפני המזמין, וגם התענייתי מה אביו עושה במשלחת במשך ימות השבוע. הבחור פילבל בעיניו, הירהר רגע, ואז אמר בקצת פליאה שבעצם אינו ממש יודע. זה ניפלא, אמרתי לו, אביך הוא בדיוק האיש שאני מחפש. אולי תוכל לשאול אותו בעבורי שאלה קצרה? בשלב זה הסטודנט המסכן כבר היה מבולבל פעמיים. הוא לא הבין למה שמחתי שאינו יודע מה אביו עושה במשלחת שזה דבר מוזר, וגם לא ידע על איזה שאלה מדובר. הבטחתי לו שזה לא בוחן פתע אלא רק משפט קצר להביא הבייתה: האם היוזמה עדיין על השולחן? כמובן שהוא לא הבין אותי, ולי זה היה די מובן. איזה פיצה על איזה דלפק? הוא שאל בדאגה, שמא זה כן יופיע במבחן. אל חשש, עניתי, רק תישאל מילה במילה כפי שאמרתי לך ותודיעני בשבוע הבא.

שבוע מאוחר יותר הופיע ידידי הסעודי נירגש, שמח וטוב לבב לכיתה. כל זמן ההרצאה והדיון הוא התפתל על הכסא בחוסר מנוחה, ובסוף השיעור ביקש להפגש לשיחה. זה אתם שסרבתם הוא קרא בתרועת ניצחון במסדרון, אנחנו דווקא הצענו את זה לשרון. מייד הבנתי שהבחור עבר קורס מזורז בהיסטוריה ים תיכונית בבית מאז השבוע הקודם. מייד עניתי שלצערי זה נכון, ואז שאלתי, אבל האם זה עדיין על השולחן? כן, הוא ענה לי בביטחון של בוגרי תיכון, ולהפתעתי גם היה מאוד גאה לספר לי שאביו עצמו עסק בנושא הזה אישית בזמנו. מייד ברכתי את האל הטוב על רוב חסדו וששלח לי לכיתה בטעות או בכוונת תחילה את בנו.

כמובן שמייד העברתי את המסר החיובי מהסעודים לגורמים בארץ שלדעתי היו יכולים לעשות מעשים, להבדיל ממני, שטוב בעיקר בקישקושים במקשים ופיטפוטים. חוץ מזה, התחננתי בפני מכרים בכירים שוב ושוב לשקול תמונה משותפת ולחיצת יד למצלמות, בעיקר כי חשבתי שזה מאוד יסייע בבחירות.

נו, טוב. על אף מאמצי המרובים מאחורי הקלעים לא ממש הצלחתי להזיז הרים. הסעודים הסכימו אבל חיכו לראות לאן ישראל הולכת, הגורמים בארץ היו כנראה מאוד עסוקים בעיניינים יותר חשובים. לצערי כולם היססו וחיכו עד שכבר היה מאוחר מכדי לקיים את הדברים, וזה היה מאוד חבל, כי עיקר הנושאים היו כבר מסוכמים. נו טוב. הבחירות תמו, ושוב בא ביבי עם האיומים הקיומיים, גם הסמסטר נגמר, וחלומותי לשלום איזורי בינתיים כנראה נגנזו והפכו חלק מהעבר.

בשלב הזה כבר חשבתי שמיוזמת השלום הצנועה שלי לא ממש יצא דבר. לשימחתי הרבה לאחרונה ראיתי ששוב טעיתי, בגדול. מרוב שימחה ממש בא לי לפזז בעליזות ולצאת במחול. שוב מדברים על פיוס היסטורי במיזרח התיכון. כנראה שמה שהמלצתי נואשות בכל זאת מתקבל עכשיו כראוי ונבון. ברכות ואיחולי הצלחה רבים לעושים לשלום. אלוהים עימם כי הם עושים נכון. מצד שני, מה שביבי ויעלון אומרים עכשיו זה שאם לא יהיה באיראן פיתרון יהיה שם, חס וחלילה, אסון. משום מה, דיבורים מסוג זה קצת מקשים עלי לישון.

מאוד מעניין אותי באופן תיאורטי מה היה יכול להיות המצב היום, אם זמן קצר לפני הבחירות היתה מתפרסמת תמונת שלום, כפי שמאוד ניסיתי, עמלתי וקיוותי, אבל אומרים שהכל ברצונו וצריך לנסות לקבל את זה. כנראה שאין שום דבר שקורה במקרה. אולי פעם יתגשם החלום, או לפחות כך אני מקווה. חוץ מזה, מי שלא מנסה לא יודע מה קורה.

אז נכון, עד כה יוזמת השלום שלי לא ממש צלחה כמצופה, אבל אינני מתייאש, ועדיין אני מקווה, מייחל, מתפלל, משתדל, שוחר, מבקש, רודף ועושה, ממש כמו שמצווה הבורא.

תוספת מאוחרת:

אחרי הבחירות, כשכבר נעשה ברור לגמרי שדעות מתונות לא ממש סחפו את הבריות, שכנראה חשו קצת מאויימות קיומית בעיקבות דיברי השילטונות, לא נותרה לי ברירה אלא לפנות למי שטען שהוא שוחר שלום ומתון מרכזי, אפילו שהוא בחר לחבור לביבי הסרבני והנכלולי, ולהציע שימוש חופשי בקשר שלי.

לתומי סברתי שיותר חשוב להביא שלום לארצי מאשר להתהדר, להתפאר או לספר בגאווה מי דיבר עם מי, במיוחד אם המדובר בזוטר אלמוני. סך הכל, אינני בכלל מועמד שחפץ במעמד, לישכה, נהג או מאבטח עירני וחמוש שניצמד, ולכן הקרדיט הציבורי כלל לא חשוב לי. לצערי, הממשלה הקודמת לא ממש קידמה את היוזמה שהצעתי, ומאז בעצם רק יש החמרה מיותרת במצב הביטחוני במולדתי. די שמחתי שהצעתי לשיוויון בנטל התקבלה לפני שבוטלה, וזה הספיק לי כל עוד כביכול התנהל משא ומתן מדיני.

למרבה שימחתי, רעיונות טובים לא מתים או נעלמים, ולכן לעניות דעתי עדיין יש סיכוי שנראה הסדר אזורי. סך הכל, כשהמצב שלילי ועגמומי מאוד חשוב להשאר אופטימי וחיובי.

עד כאן ציטוט מסיפור ישן שבאמת התרחש במציאות.

קישור למאמר המקורי. קישור למאמר בנוגע ליו”ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה. קישור למאמר בקפה נקודה דמרקר, שלמרבה הצער נסגר, בשם- מי מרחם על קטינים חרדים?

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר

דר' רון קראוס

בהכשרתו דר' רון קראוס, יליד 1961, הוא פסיכולוג קליני מומחה עם רישיון בארץ ובארה"ב. רון כתב שני ספרים בנושא טיפול נפשי ברשת בהוצאה האקדמית אלסוויר, ונבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לבריאות נפש ברשת לשנים 2003-4, הוא העורך של הקוד האתי לטיפול ברשת, כתב טור שבועי בידיעות אמריקה, במדור ניו ג'רזי, למשך שנתיים. פרסם 4999 מאמרים בבלוג בשם- תיקון עולם בקפה נקודה דה מרקר, שנסגר, ולימד 15 שנה עד שנת 2014 באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, במטרופוליטן קמפוס ליד ניו יורק. דר' קראוס שב ארצה עם משפחתו כדי להיות קרוב לאמו ואחיו, ז"ל. היום הוא עובד עם משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון, ובזמנו הפנוי עורך את עיתון ברשת נקודה קום

3 thoughts on “יוזמת השלום שלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן