ילדות, תרבות וציונות

ילדות, תרבות וציונות

כפר הילדים והנוער הדסים הוקם במרכז השרון בשנות הארבעים במטרה לשמש כבית לאלה ששרדו את האסון הגדול ביותר שאי פעם נפל על היהודים.

אומה עתיקה שבה למולדתה לאחר סבל נורא, והיה ניסיון אמיץ ונחוש להחיות תרבות שכמעט נעלמה.

מה אפשר לומר? היה נהדר לגדול בכפר. אומנם, לחלק ניכר מהסגל היה על היד מספר, אבל בגלל הסיפורים מסעודות הפסח הטעימות היה מובן שזה רק בגלל שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו ולפיכך זו השגרה אצלנו.

הצבריות הצברים שנולדו בהדסים לא מייד הבינו עד כמה המקום היה מופלא ושונה מישובים אחרים, ומה בדיוק עבר על ההורים. סך הכל רוב הזמן היינו מאוד עסוקים בלימודים, הכנות לחגים, אירועים ספורטיביים מרגשים, תורנויות בענפים שונים, הפקת מחזות ומופעים משעשעים, שיכשוך במי הברכה הקרים או טיולים.

ציטוט:

“הדסים” הוקם ביוזמת הדסה ויצו קנדה בשנת 1944 על ידי קבוצת מורים ומחנכים יוצאי כפר הנוער בן שמן ובראשם רחל וירמיהו שפירא כפנימייה, בית ספר ומשק עזר חקלאי מחנך.[1]. את הכפר תכננה האדריכלית ג’ניה אוורבוך.

הכפר החל פעילותו בשנת 1947 עת קלט בעיקר עולים חדשים, חלקם ניצולי השואה וחלקם עולים מצפון אפריקה ומארצות האסלאם, וצברים, שנזקקו לסידור מחוץ לביתם[2].

בתחילה היה בו בית ספר יסודי בלבד, אך עם הזמן נפתחו בו גם בית ספר תיכון וסמינר למורים. הלימודים בכפר היו במסגרת פנימייה והחניכים עסקו בעבודת כפיים, בעיקר חקלאות ושירותים, תחילה במשך ארבע שעות ביום, ובהמשך, משנות השישים של המאה הקודמת ואילך, במשך שעתיים. הכפר החזיק רפתלול, שדות מרעה וכן משק נוי. משק זה עמד במרכז חגיגת הביכורים המסורתית אשר היוותה מופע ראווה רב משתתפים עם להקת ריקוד בהדרכתה של גרטה סלוס, מקהלה ותזמורת מחניכי ומורי הפנימייה ושלמענה חוברו שירים אשר הפכו לנכס צאן ברזל של הזמר העברי, פרי עטם של גארי ברתיניגיל אלדמעמיכאל קשטן ועוד.

עד כאן ציטוט.

פרט ליו”ר הכנסת שבח וייס, ז”ל, בהדסים היו עוד כאלה שקצת השפיעו על חיינו המשותפים. גילה אלמגור, שלמה גרוניך, יואל לרנר מהסיקטיז שהיה סולן בלהקה צבאית, שלי יחימוביץ, האחיות גלי ושוש עטרי, אריאל זילבר ורבים אחרים.

בני ובנות אותו דור לעיתים מארגנים פגישות מחזור.בדרך כלל, המפגשים כוללים נערות ונערים שכבר התבגרו קצת אבל פעם סיימו תיכון ברוב ריגשה וששון. מצד שני, לא תמיד זה נכון. היום לדוגמא מאוד שמחתי לפגוש את רוב מי שהיה עימי בגנון.

כשמביטים בצילומי טקס חג השבועות שחגגנו ברוב פאר כל שנה, בקישור השני למטה, אפשר לראות שהיה בהדסים מאמץ לחבר את האומה לתרבותה, שכמעט נעלמה. היינו לגמרי חילונים, וכל שנה הבאנו ביכורים, לבשנו תחפושות לפורים ממחסן המלבושים או צעדנו בלילות עם לפידים.

חלק מהעוללים והעוללות מהגנון של דוריס, אלה שבסרטון ביוטיוב רואים עם זר על הראש, סל מהודר, חרדת נטישה ורצון לפגוש את אמא, התכנסו ביום שישי בבוקר, והיה ממש נהדר. אומנם מאז ימי התום קצת זמן עבר, אבל כולנו נראים כמעט אותו הדבר.

קישור לויקיפדיה. קישור ליוטיוב.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.

דר' רון קראוס

בהכשרתו דר' רון קראוס, יליד 1961, הוא פסיכולוג קליני מומחה עם רישיון בארץ ובארה"ב. רון כתב שני ספרים בנושא טיפול נפשי ברשת בהוצאה האקדמית אלסוויר, ונבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לבריאות נפש ברשת לשנים 2003-4, הוא העורך של הקוד האתי לטיפול ברשת, כתב טור שבועי בידיעות אמריקה, במדור ניו ג'רזי, למשך שנתיים. פרסם 4999 מאמרים בבלוג בשם- תיקון עולם בקפה נקודה דה מרקר, שנסגר, ולימד 15 שנה באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, במטרופוליטן קמפוס, עד שנת 2014. דר' קראוס שב ארצה עם משפחתו כדי להיות קרוב לאמו ואחיו, ז"ל. היום הוא עובד עם משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון, ובזמנו הפנוי עורך את עיתון ברשת נקודה קום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן