לזכור, לקבל ולעזור

לזכור, לקבל ולעזור

יתכן שלזכור זה אצלי משהו בגנים, שכנראה קצת נחרכו ליד כיבשנים רצחניים. זה חרוט בשתי שורות של מספרים כחלחלים על האמה כמו אצל ההורים, והמונח אפילו נמצא כשם של איזה אתר הנצחה עצוב שבו מוזכרת המשפחה שהייתה ואבדה.

מי יודע? כנראה שזו אשמת השכינה, הבחירה, תורת הגזע או המוצא. הדברים הללו מאוד תלויים באמונה וזווית הראייה. חוץ מזה, רק היום שמתי לב עד כמה המילה לזכור השפיעה על כל מה שעשיתי עד כה ונזכרתי למה.

בכל מקרה, מטבע הדברים ומטעמים אישיים הדברים העגומים הללו צצים אצל בנות ובני הניצולים לפני ימי זיכרון לאומיים מרהיבים ועגומים.

כולם וכולן שמחות ושמחים להיות בחיים, והזיכרונות עם הצילומים העתיקים מעלים הירהורים נוגים. מה אפשר לומר? יש ליהודים כמה חגים עצובים שהילדות והילדים לא אוהבות ואוהבים בשל היותם עגומים, קשים ומצערים. בחלק מהם לפעמים אפילו לא אוכלים יום תמים.

אישית, אני עדיין לא לגמרי מבין מדוע הרב חסדו רצה שלא יהיו לי סבתות וסבים, דוד, ועוד המון קרובות וקרובים. אולי הייתי מקבל מתנות או חיבוקים באירועים משפחתיים? למרבה המזל, ילדים לא מתגעגעים למה שאינם מכירים, אז הם לא באמת סובלים מחסרונם של אנשים לא מוכרים אלא פשוט מקבלים את הדברים הקיימים כאילו היו לגמרי טיבעיים.

יודעי דבר מספרים שקבלה היא החוכמה היהודית הכי נבונה, שכן בזכותה כבר אין שאלה אלא השלמה מלאה.

למעשה, מידי פעם מתי מעט זוכים לרגע של הארה שמשנה להם לעולמים את התפיסה לגבי מהות החיים. לעומתם, יש המון נזירים, מאמינים ורחפנים שהוגים, מקפצים ונורא רוצים במפגש עם האושר העילאי שבמרומים, אבל לא תמיד הם מצליחים על אף האימונים המפרכים.

יודעי דבר מספרים שחוויות מסוג זה הן באמת נדירות ולכן גם די מוזרות שלא לומר מפוקפקות. מצד שני, השינוי המדווח הוא כנראה מאוד יסודי, ומאותו רגע כל מה שקורה ביקום כולו לפתע נראה הגיוני, טיבעי, שקט ואלוהי. במלים אחרות, לסובלים וסובלות מחוויות מיסטיות רוחניות יש הרגשה שכל מה שקורה, קרה ויקרה צריך לקרות, ואין עם זה שום בעיות.

כאמור, קבלה היא חוכמה יהודית עמוקה ולכן מאוד קשה ומסובך להבין אותה. אולי פשוט צריך לקבלה באהבה, בלי טרוניה, אכזבה, תלונה, טענה או תהייה בוכייה. מי שזוכה או זוכה בכזו גישה מבין ומבינה שאין שום בעייה. שאר האוכלוסיה סובלת מחרדה או דאגה, והכל ברצונה של השכינה הרחומה, והכל לטובה.

הדבר היחידי שעליו יש לנו קצת שליטה במציאות המרה הוא הדרך בה אנו נוהגות ונוהגים בסביבה. המצפון עוזר למי שטעה או שגתה להבין שברוב המקרים ניתן להביע חרטה ולהציע עזרה במידה ונעשתה שגיאה מזיקה. למעשה, הימנעות מפגיעה זו גם ההמלצה העיקרית מהתורה, רק צריך לזכור ליישם אותה, ללא קשר לאמונה אלא כדי להימנע מחרטה, בושה או הענשה.

האמת היא שהתנהגות טובה גורמת לנו שמחה וגאווה רבה. למה להימנע מכזו ברכה במקום להרבות בה יומם ולילה? צריך לזכור למה גורמת שנאה מזיקה, מאוד חשוב לסור מרע, וכדאי לעשות טוב כדי לחוש נפלא, ללא שמץ חרטה או בדל של רגש אשמה. יתכן שבפסוק אחד נמצאת החוכמה כולה, רק צריך להבינה, להפנימה, לקבלה וליישמה.

קישור לאתר בשם- לזכור נקודה קום.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.

דר' רון קראוס

בהכשרתו דר' רון קראוס, יליד 1961, הוא פסיכולוג קליני מומחה עם רישיון בארץ ובארה"ב. רון כתב שני ספרים בנושא טיפול נפשי ברשת בהוצאה האקדמית אלסוויר, ונבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לבריאות נפש ברשת לשנים 2003-4, הוא העורך של הקוד האתי לטיפול ברשת, כתב טור שבועי בידיעות אמריקה, במדור ניו ג'רזי, למשך שנתיים. פרסם 4999 מאמרים בבלוג בשם- תיקון עולם בקפה נקודה דה מרקר, שנסגר, ולימד 15 שנה באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, במטרופוליטן קמפוס, עד שנת 2014. דר' קראוס שב ארצה עם משפחתו כדי להיות קרוב לאמו ואחיו, ז"ל. היום הוא עובד עם משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון, ובזמנו הפנוי עורך את עיתון ברשת נקודה קום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן