רגשות אישיים והאשמת אחרים

להלן הצעה שעשויה להביא קצת הקלה:

יש לבטא את התחושה האמיתית ללא בושה, אבל בלי להאשים גורם חיצוני במה שעובר עליך או מרגיש כמעיק על ליבך. דוגמא: אני מרגיש עצבני, לעומת- אתה מעצבן אותי, אחראי לתחושתי, ואשם בתגובתי.

בצורה זו התחושה המעיקה יוצאת החוצה, ואולי גם מקבלת התייחסות סלחנית, רחומה ומבינה, אבל אין בביטוי הרגש האישי שקיים שום הטלת אשמה, שלרוב מובילה למריבה.

כתוב בתורה שאדם לא ענה- אשמתי, הסתקרנתי וחטאתי. למעשה, את תחושות האשמה, הבושה, החרטה והחשש מהענשה הוא לא ביטא אלא מיד העביר אחריות לרעייתו היחידה, וסיפר לאל שהכול ביכול בגללה.

אף אחד לא אוהב שמאשימים אותו באחריות לרגשות אישיים לא נעימים שחשים המאשימים, ולכן מתעוררים עימותים שלא ממש משפרים את מצב הדברים.

אולי כדי שהתופעה האנושית הנפוצה תהיה יותר מובנת מסופר שבמקום לספר לחוקר הראשי שהיא חשה חרטה או בהלה חווה אימנו הזדרזה לגלגל את האשמה על הנחש, אילו שהיא עצמה תמימה, צחה וחפה.

בקיצור, נראה שיש לנו בעיה גנטית מלידה בגלל טבעם של הורינו אדם וחווה להטיל אשמה במקום רק לבטא תחושה.

 קישור למאמר בשם- מאמר קצר שכולל את העיקר. קישור למאמר בשם- המלחמה בשנאה חשובה לקהילה.