פרחים וסיפורים ישנים

פרחים וסיפורים ישנים

לפי המספר שנחרט באושוויץ על האמה, הזמן נגמר.

האסירים והאסירות היו בטוחים שבתוך זמן קצר הם יהפכו לאפר שיצא מהארובה ויפוזר. דר' מנגלה הידוע לשימצה הורה לכולן וכולם להוריד חולצה ולהתייצב לפניו בשורה כדי שיוכל להביט לרגע, ולהצביע ימינה או שמאלה בתנועת יד קלה.

בצד אחד הצטופפו ילדות וילדים, מבוגרות רזות ומבוגרים שלודים. בצד השני היו קומץ נידונות ונידונים שנראו קצת יותר כשירים, שכן הרשעים במקרה היו צריכים שפחות ועבדים.

סבתא הייתה אלמנה טרייה, מאוד רזה, חרדה וחלשה, והרופא הרצחני שלח אותה לקבוצה שלא נראתה במיטבה. אמא הביטה והייתה אחוזת בעתה. בתושייה וגבורה מופלאה סבתא חמקה בחזרה לתור, ונדחפה בין שתי נשים מבוגרות שנראו רע מימנה. הן קצת רטנו, אבל היא התעקשה והיסתה אותן בלחישה זעופה.

מנגלה המשועמם לא זיהה שהוא כבר שלח את סבתא למותה, ומכיוון שהיא נראתה קצת יותר בריאה מהאסירה שעמדה לפניה הוא שלח אותה לקבוצה בה עמדה ביתה.

רוב הילדים ממחנה המשפחות נשלחו להשמדה, אבל בדרך נס אמא וסבתא זכו לצאת משם ולהיות עובדות כפייה בהמבורג, שכל ליילה הופצצה.

כשהגיע תורה של אמא לעמוד חשופה ומלאת אימה בפני הצורר הנורא, היא התבקשה לומר את מספרה, גילה ומקצועה. בגרמנית צחה נכדתו של סנאטור מכובד וביתו של דוקטור למשפטים שגווע במחנה המזוויע שיקרה והמציאה ללא בושה.

המספר שעל זרועה תאם למה שאמרה, אבל היא סיפרה שהיא כבר בת שש עשרה, ושציור זה מקצועה.
הרוצח הרגוע כנראה קצת הופתע, שכן בגרמנית לצבוע קירות ותמונות זו אותה מילה. את צובעת או מציירת? הוא שאל. "מציירת המפקד" היא ענתה ביושר, ורעדה. את יכולה לצייר את הדיוקן שלי? הנערה הביטה בנאצי לרגע, ושוב ענתה בגרמנית צחה- כן המפקד, כנראה תוך שליטה על הרעד בקולה.

מנגלה הבליע חיוך וסימן לאמא לעבור לקבוצה שלא נועדה למשרפה.

הרבה שנים עברו מאז הרגע בו התרחש האירוע הקצר שבזכותו אני בינתיים כאן, אבל ברור לי לחלוטין שאמא רק קצת כיזבה לגבי גילה, שכן היא באמת יודעת לצייר, ובמיוחד נהנית מפרחי הבר בארצה.

והרי תוספת קטנה לאחר הערות מאמא ולמען ההיסטוריה:

הסלקציה במחנה המשפחות באושוויץ נערכה במשך כמה ימים שכן היו שם אלפי נשים, גברים, ילדות וילדים. גברים ונשים עברו את ההליך בימים נפרדים, ורק בני שש עשרה עד ארבעים נקראו לסלקציה, שכן הגרמנים לא היו זקוקים לילדים רעבים אלא לעבדים כשירים.

חוץ מזה אמא גם סיפרה שהיא לא רעדה אלא רק קצת פחדה ברגע שמנגלה שאל אם תוכל לצייר את דיוקנו, אבל בזמנו לא ממש הבינה את משמעות הסלקציה להמשך קיומה, ולכן לא חשה אימה.

קישור לאתר של דיטה. קישור למאמר בישראל היום. קישור למאמר בשם- עישון ושואה מזיקים לבריאות טובה. קישור לספר- הספרנית מאושוויץ. קישור למאמר בשם- האישי לעיתים קצת מעורב עם הלאומי. קישור להדלקת משואה.

קישור לסרט תיעודי שצילם הצבא הבריטי. הסרט קשה לצפייה. הקריין הוא אלפרד היצ'קוק.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר

דר' רון קראוס

בהכשרתו דר' רון קראוס, יליד 1961, הוא פסיכולוג קליני מומחה עם רישיון בארץ ובארה"ב. רון כתב שני ספרים בנושא טיפול נפשי ברשת בהוצאה האקדמית אלסוויר, ונבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לבריאות נפש ברשת לשנים 2003-4, הוא העורך של הקוד האתי לטיפול ברשת, כתב טור שבועי בידיעות אמריקה, במדור ניו ג'רזי, למשך שנתיים. פרסם 4999 מאמרים בבלוג בשם- תיקון עולם בקפה נקודה דה מרקר, שנסגר, ולימד 15 שנה באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, במטרופוליטן קמפוס, עד שנת 2014. דר' קראוס שב ארצה עם משפחתו כדי להיות קרוב לאמו ואחיו, ז"ל. היום הוא עובד עם משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון, ובזמנו הפנוי עורך את עיתון ברשת נקודה קום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן