השד העכשווי

בתמונה רואים שני ניצולי אושוויץ ועולים חדשים חורשים תלמים די ישרים עם פרד בשדות קיבוץ גבעת חיים, ולא חשים מקופחים אלא שמחים להיות קיימים.

האיכר שמוביל את הבהמה היה בהמשך הדרך מורה לפיזיקה, ומטיבעו איש מאוד חביב, מצחיק ונבון. התמונה הנושנה עוזרת לשמר את הזכרון.

הבחור שמתאמץ ללחוץ על המחרשה מאחור זה אבא שלי, שאחרי העמל הציוני בקיבוץ לימד ספרות אנגלית באופן חינוכי.

כבר שנים הוא מאוד חסר לי, ולאחרונה הפך לסופר בינלאומי.

התמונה הנושנה אולי מדגימה שהחיים כלל לא היו קלים למי שבא ארצה בזמן קום המדינה ולאחר מלחמת העולם השנייה. היה כאן צנע, אימת מערכה שתביא כלייה, בדידות מדינית וחוסר משווע באמצעי לחימה למטרות הגנה. צ’כיה הייתה מאוד נחמדה וסיפקה לנו רובים בשמחה, אבל קופת המדינה הייתה די ריקה.

בעזרת אחדות מטרה, נחישות כבירה, חוסר ברירה, מאמץ והקרבה אט אט נבנתה לנו מדינה והופרחה השממה, אבל המחיר היה נורא, בדם, בדמעות וביזע.

היום ישראל חזקה מכל אוייביה, אבל מבחינה חברתית יש לנו בעייה לאומית. אחרי שנים של הסתה לשנאה ופלגנות מזיקה כבר איננו חשים כעם אחד, וזו באמת צרה.

כל העולים לארץ סבלו קשיים רבים. אף אחד לא טוען שהוא לבדו הקים את המדינה, שלמעשה הוקמה על ידי התנועה הציונית במאמץ לאומי משותף מתוך הסכמה על המטרה.

היעד האמיתי שצריך ללחום כנגדו היום אינו השד העדתי, שמזמן יצא מהבקבוק, או אחד נגד השני, אלא לבער את העוני, הבורות, השנאה, מחלות ואלימות.

את המערכה החשובה הזו ניתן לנצח די בקלות בעזרת הידברות, סובלנות ומוכנות. חוץ מזה, הדבר גם יביא אחדות, תרבותיות ומוסריות.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר