נלביש אותך בשמלת בטון

נסענו לצפון. כל כך שמחתי לראות את הארץ שלי. שהייתה בזמן האחרון, מוכה. מיבבת. קורונה, חיסונים, מלחמונת. העיניים שלי שוטטו על כביש שש. לכל כיוון אפשרי. ראיתי איך המכוניות עוקפות אותנו ללא איתות. ראיתי משאית אחת שנסעה עם ענן שחור מהאגזוז וזה עף עלינו ישר לפנים.

לא היה בכביש ממצפה רמון לבאר שבע אפילו שוטר אחד שיעצור אותה, או ישים לב.

היו לתדהמתי, הרבה משאיות שעקפו במהירות ללא אזהרה. כאילו ‘אבא שלהם קנה את הכביש’. קצת נבהלתי מהטרפת הזו. אבל, ניסיתי לעשות מדיטציית מוח. כמו שלימד אותי הדלאי למה הטיבטי.  וזה עזר.

לפני נגלה עולם של קיץ ישראלי זהוב. בחום של כארבעים מעלות. המזגן במכונית אף הוא  הזיע. שדות הזהב של ארצי, מולדתי, קצוצים בקומביינים לאחר איסוף התבואה. כן ויש גם מעט עצים ירוקים. ויש תחנות דלק. ויש מים ומסטיק ושירים ישראלים יפים ברשת ב. תפאורה נפלאה לאהבת מולדת.

לאורך הדרך צצו ישובים רבים. חלקם חדשים. מה שבלט לי זה  תנופת בניה מעצימה והולכת. אם פעם שרתי בכיתה אלף, אצל המורה בלהה בן משה: “נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים” הרי שהארץ נראתה לי מלאה ולבושה לגמרי בבטון, במלט ובלוקים ומשאיות. מרבדי גנים ירוקים לא היו.

אבל האהבה שלי לטיולים, טשטשה לי כנראה את הראייה. לא רציתי בכלל לחשוב פוליטיקה. איזה שר עשה מה. ומי לקח קרדיט על מה. חשבתי בזמן עבר. בדיון פנימי. מה היו אומרים החלוצים שבנו את היופי הזה הנכאב? אלו שעבדו בשדות נטעו כרמים ייבשו ביצות ומתו מקדחת ? האם זה היה מימוש החלום שלהם ? לו קמו לשעה וטיילו כאן  האם היו מצליחים למצוא את הדרך לקיבוץ או למושב ? פרות לא ראיתי גם עיזים לא. אבל העמק. עמק המעיינות היה הקסם. עם ריח הזבל של הפרות וניחוח חציר.

נכנסתי לתוך מוחו של שאול טשרניחובסקי. במעין דיון פנימי שלי ושלו, על מה שהוא ראה כשהגיע לכאן. כי כך כתב:

“הוֹי, אַרְצִי! מוֹלַדְתִּי!
הַר-טְרָשִׁים קֵרֵחַ.
עֵדֶר עֻלְפֶּה: שֶׂה וּגְדִי.
זְהַב-הָדָר שָׂמֵחַ.
מִנְזָרִים, גַּל מַצֵּבָה,
כִּפּוֹת-טִיט עַל בָּיִת.
מוֹשָׁבָה לֹא-נוֹשָׁבָה,
זַיִת אֵצֶל זָיִת”.

והנה אני. שלוש שנים לא הייתי פה. והכל כל כך שונה וחדש עד שקשה להבין איך התחולל השנוי הזה. הכבישים החדשים. הכניסות לישובים מעל גשרים. השערים החשמליים הצהובים עם קוד כניסה שנסגרים בנסיגה איטית ואחר כך צריך לפתוח במספר סודי בנייד.

בתי הכלא שטה ומגידו שצמחו לממדים מפלצתיים.

כמה אנשים עבריינים יש פה לעזאזל ?  כמה נשפטו שלא בצדק.  ואני לא מדברת על עבירות ביטחוניות.

לכבוד איזה חג ישחרר נשיא המדינה החדש בוז’י הרצוג  את חלקם. כמו שנשיאי ארצות הברית משחרר תרנגול הודו אחד בלבד לחג ההודיה.  בתי הסוהר משום מה הפכו כיום לתחום עלום ומסתורי משהו מכוער וקשה מבחוץ ומבפנים גם. של כל מה שקורה שם בין הסורגים.

וזה לא רק מה שנורא לגבי היושבים בתוכו. כי כלא זה כלא. בכל מקום בעולם.

מבחוץ לעת ערב ראיתי תלוי בכלא שטה {שיטה ?}  מגן דויד ענק, פלורסנטי,  כזה שמאיר בלילה

זה הטריד אותי,  כי זה לא פתרון נכון למי שיושב שם. אולי זה קישוט שנשאר מיום העצמאות…

את ארצי שלי. מולדתי. ראיתי הרבה, עד שאין לי מספיק מקום  בנפש לתאר. וזה חרוט. בתוכי. וזה כואב.

ראיתי את ואדי ערה, בנוי לתלפיות, משני צדדיו כמו כפרים ביוון.

ראיתי בריכות דגים ענקיות. שמעתי ציוץ ציפורים בזריחה ובשקיעה.

פגשתי חתולה שחורה עם שני גורים. אימא קטנה.

כן הייתי שם.

בנוף בהרים במגע עם השמיים.

הכירו אותי במכולת בכפר יחזקאל.

ואני.  מה היה לי שם,  אלי הטוב, בבית הישן שלי?

התמונות צצו בראשי, כמו בסרט דוקומנטרי. והכי חשוב זה, שפגשתי שם את האחיין שלי דויד פוגל שבא לבקרני עם הכלב פונדו. שסוף סוף  הגיע הזמן הטוב הזה, כאשר ביקרתי שם. בגלבוע. בעמק המעיינות. ושפכתי את הלב שלי

מול אבן.

כי בכיתי. על קברו של אחי יוסף.

ועכשיו כשאני בבית אני מודה לאלוקים

על הכל.

על כל מה שיש.

וגם על כל מה שאין.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.