סיפור על מלכה

גילוי נאות: לפני שנים רבות הייתי קצת יותר צעיר ושעיר, אבל לא את זה רציתי להזכיר. עיקר הסיפור הוא על מלכה, המורה לספרות, שהגיעה אלינו אלינו בתיכון ומייד עוררה השתאות, התעניינות והתפעלות.

למורתי לספרות לשעבר יש עיניים ירוקות די מקסימות, והיא לא חוששת להביע דעות כנות או לשאול שאלות ישירות. בתיכון היינו צעירים, התפתלנו על הכסאות, התאמצנו לא לעשות לעצמנו בושות מביכות, והכנו שיעורים כדי להימנע מצרות.

יום אחד בזמן שהיה צריך לכתוב חיבור לשיעור בא אלי איזה סיפור נחמד וביקש שאשמש לו יד. כנראה שמרצון לשמור על הליכות ונימוסים הסכמתי, והחיבור כתב את עצמו על איזה שלושה עמודים. כזה דבר עוד לא קרה לי בחיים, אבל שמחתי שמישהו עשה לי שיעורים ולחש לי באוזן את המילים.

בתום הכתיבה חשתי משוחרר, ורצתי החוצה כדי לעשות דברים אחרים שכן כבר היה מאוחר. למחרת הגשתי את שיעורי הבית, אפילו שלא טרחתי לקרוא ולערוך את מה ששם סופר. בזמן ארוחת הערב אבא לפתע פנה אלי ואמר- שמעתי שכתבת היום חיבור על שבלולים? הייתי מודאג, שכן לדבר על אהבה לחלזונות דביקים זה באמת דבר קצת מוזר.

זה נכון, עניתי בחשש, אבל זה בגלל מלכה, המורה הנחמדה לספרות בתיכון. לתדהמתי אבא אמר שהוא יודע, שכן היא הראתה לו את היצירה הקצרה, זו שכתבה את עצמה בעודי משרבט מילים בעבורה. אתה צריך להמשיך לכתוב, אבא אמר לי, זה די טוב. מה אפשר לומר? מאוד נרגעתי כשהבנתי שלא הסתבכתי, אבל מאז שנים לגמרי ברור לי שבזמנו כלל לא קלטתי מה נאמר לי.

בגיל עשרים וארבע אבא כתב ספר על חוויותיו באושוויץ, ודי מהר הספר הפך לרב מכר ואותו עצמו לסופר. מאז הוא עלה ארצה, הפך למורה משעשע ומרתק לספרות אנגלית, כזה שיודע לדקלם את שייקספיר בעל פה תוך כדי אחיזה במכסה פח האשפה כמגן ונפנוף דרמטי במטאטא כחנית.

אבא כתב כל יום. עדיין זכור לי איך מידי פעם הוא היה מסתובב אלי בעודי משחק על השטיח ואומר- יבוא יום ומה שאני כותב יהייה מוכר בכל מקום. הבטתי בו בלי להבין בדיוק מה הוא אומר, אבל ידעתי שהוא סופר. שנים לאחר לכתו ספריו של אבא באמת נמכרים בשפות רבות ובכל העולם, ואני חש נדהם לחשוב עד כמה אבא היה חכם.

אחרי שמורתי מלכה הראתה לאבא את חיבור השבלולים, שבעצם ביטא הגיגים לגבי נער בכיתה שאהב נחשים, הוא כנראה ניסה לומר לי מה לדעתו יכול להתאים לי בחיים, אבל בזמנו חשבתי שהוא מעודד אותי להמשיך לעשות שיעורים. כלל לא קלטתי שמלכה ואבא כנראה היו מרוצים, ושאם אנשים ברמתם אומרים כאלה דברים צריך להאזין ולהפנים.

במקום לשחק במילים הלכתי ללמוד איך עוזרים לאנשים לחוש יותר שמחים. עשיתי זאת במשך המון שנים, אבל לאחרונה חלו כמה שינויים. בנוסף לעבודה עם מטופלות ומטופלים משום מה חשתי צורך לייסד עיתון ברשת כדי להביע הגיגים דמוקרטיים. כשחשבתי מי יודע לכתוב מייד נזכרתי במלכה מורתי, ולמרבה שמחתי היא נעתרה להזמנתי.

קצת מוזר לחשוב שמורתי מהתיכון ואני ניצור תוכן מילולי שמוצג באותו אתר בציבורי, אבל העולם הוא כנראה מקום די פלאי.

למטה יש קצת מידע אודות מלכה, שפעם זיהתה חיבה לכתיבה, וכל חברי הצוות מברכים אותה על הצטרפותה:

בהכשרתה מלכה שחם-דוראון היא מורה לספרות ועיתונאית. מלכה הייתה מורה מוערכת ונערצת על ידי תלמידיה בהדסים, בתיכון חדש ובית ספר שרת בנתניה, וגם במצפה רמון. כמו כן, היא לימדה שנתיים במחלקה לסוצולוגיה. בפולנית, כתבה בעצמה את הסילבוס של לימודי עברית, הכרת היהדות, חגי ישראל, הכרת מדינת ישראל, ולימודי שואה באוניברסיטת ז’שוב בפולין. באוניברסיטת תל אביב מלכה למדה עיתונות אצל שלום רוזנפלד, טומי לפיד, ישראל זמיר ועוד. מלכה כתבה במקומון חדשות נתניה, בהשבוע בנתניה ואחר כך ברשת ידיעות תקשורת וגם ב-העולם הזה. היום יש לה טור בשם- כל מה שיש בעיתון ברשת נקודה קום

עד כאן הסיפור על מלכה, ואולי זו דוגמא לכך שהעולם קטן, מורכב, מעניין, מופלא ולא תמיד מובן. כמובן, מה שכנראה קצת מפליא בסיפור הנושן הוא שימי התיכון הסתיימו די מזמן, והנה מורתי היצירתית, השנונה והמיוחדת עדיין כאן.

קישור למאמר אודות אנשים ונחשים

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר