מילים, צבעים וצלילים

במקום להביט לאחור ולזכור את השחור הורי הממוספרים, המצולקים והיתומים בחרו לקחת את אחי הגדול כשהוא פעוט צ’כי בן שנה, ולעלות על האוניה גלילה עם מזוודה בתקווה לבנות במדינת היהודים משפחה חדשה.

התוכנית צלחה, ברובה, אבל הדרך לא הייתה קלה.

כשאחותי הגדולה והיפה הייתה בת שמונה היא חלתה והחלימה, אבל הרופאים הודיעו להורי האומללים שבדיקות גילו שהילדה לא תזכה לעמוד תחת חופה. שנים לאחר מכן אבא קרא לתקופה בא גידל ילדה חמודה שהפכה לאישה צעירה בעוד ההורים יודעים שנחרץ גורלה- “השואה השנייה”.

כמו שהם עשו בעבר הורי החליטו לעשות כול מה שניתן לנוכח המציאות והגורל האכזר, וגם ילד נוסף נוצר.

אמא עניינה את מיכאלה בכול מיני עבודות אומנות, כגון ציורים, הדפסי בטיק, ואפיל יצירת תכשיטי אמייל שבעבורם קנתה גרגירי צבע, לוחות נחושת דקים, מכשירים למלאכה ותנור קטן שלוהט כמו כבשן.

מאז שקברנו את מיכאלה אמא קישטה פינות בבית ביצירות שלה. הינשוף מבטיק מודפס הביט בי שנים, אולי בגלל שיש לו משקפיים. בדיעבד הבנתי שאמא כנראה עודדה את מיכאלה לייצר דיברי אומנות גם כדי שישאר זכר מכישרונה.

בלי מיכאלה והמולת הטיפול בה, ובגלל ששימעון נסע אחרי הצבא כדי להיות סטודנט בירושלים לפתע הפכתי לבן היחיד שנשאר בבית הומה ששקט, וקלטתי שהחיים כול הזמן משתנים.

כנראה כדי לברוח מהמציאות ולמצוא קצת רוגע, אחרי העבודה אבא כתב ספרים על מכונה שמידי פעם צילצלה ולא רק נקשה, וכשהם טיילו בין ערביים אמא חיפשה בשדות פרחי בר שאותם שמה באגרטל וציירה.

דומני שגם אני מעדיף לעשות את מה שאפשר במקום להתרפק על הצער והעבר, אבל לצערי אינני צייר מוכשר.

בעוד שאמא עסקה בצבעים עדינים ואבא אהב עניינים ספרותיים אני פיתחתי תחביבים אחרים, שמאוד מסייעים לי לשכוח לרגע מהכתוב בעיתונים. המשפחה בה נולדתי נעלמה כולה, אבל כתחביב אני עדיין משמיע מוזיקה.

כשיש קצת זמן ואם התותחים לא רועמים, אני משמיע ניגונים. שמתי לב שמוזיקה יכולה קצת לשנות איך אנשים מרגישים.

כמובן שאינני מקצוען, שהרי אני רק נגן חובבן. מצד שני, אני עושה כמיטב יכולתי, ויתכן שאם אמשיך להתאמן אולי בסוף יצליח לי.

https://www.youtube.com/@ronkraus8881/videos