אבא עשה בום והילד המום

לאחרונה עמית סגל סיפר לציבור בגילוי לב מרשים שהוא ממש המום. נו, טוב. כששומעים דבר קורע לב שכזה, מי לא יחוש או תחוש להביע השתתפות בצער ולהשמיע כמה מילים חמות להרגעה או ניחום?

לתומו המסכן המזועזע חשב שטרוריסטים סמולנים ומסוכנים עם שלטים חצופים פרצו בסערה לקפיטול המבוצר בבלפור, ומסתבר שלא היה כלום. ככה עיתונאי ידוע מכזב להנאתו ומשמיע מהגיגי ליבו לפרהסיה כולה על אירוע שמעולם לא קרה ואז גם לא מבקש סליחה? מה, התקשורת המוטה אינה ישרה?

לפעמים נוכלים אומרים ברבים שלא יהייה כלום ובאמת אין מאום, רק הדחה מהשררה וכמה כיתבי אישום. במקרים אחרים זה מסתיים קצת אחרת, אבל אין צורך לחוש עגום, שכן אז בא שיקום.

הנה ציטוט מציוץ של סגל, שמרצונו החופשי וביושר רב חשף את תחושותיו, דיעותיו ואמונותיו, חרדותיו ופחדיו לקהל הרחב:

אני כולי המום. אז בסוף מסתבר שכן ניסו לפרוץ לבלפור? שכן היה כמעט קפיטול ולא הכל זה שקר ועלילה?

עד כאן ציטוט.

אולי כשעמית עוד היה ילד רך אבא שלו עשה איזה בום? יתכן שבגלל זה עד היום יש לו נטייה לחוש המום, גם אם לא קורה כלום?

ללא קשר לילדותו הקשה של הנער, זה שלמרבה הצער אביו חטא, פגע, הוכנס למעצר, הורשע ונאסר, שבגר וצמח לקיצוני ימני נודע ונסער, מאוד יתכן שעד היום מושגים לאומיים בסיסיים כמו- שלום והסדרה או חזון הציונות והמדינה מסמרים לו את השיער.

יכול להיות שיש קשר כלשהו בין העובדה שאבא של עמית ניסה לרצוח כמה נציגי ציבור ערביים והפך אנשים לנכים לכל החיים לבין אהבתו של הכתב לנאשם בפלילים, זה שמעודד שנאה מזיקה לאחרים לצרכים פוליטיים אנוכיים ללא קשר למומלץ בכתובים הקדושים?

קישור למאמר בשם- תפוח בגינה של טרוריסט מורשע. קישור לדיווח של אור-לי ברלב בפייסבוק.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.