זהות אישית ותדמית חיצונית

זהות אישית ותדמית חיצונית

בדרך כלל, אנשים מזהים עצמם לפי שמם, עיסוקם, השכלתם או תפקידם. ברוב המקרים זה מספק את המתעניינות והמתעניינים שמהנהנות, מתפלאות, ממצמצות בעיניים, משתוממים, מנידים ראש או תוהים לפשר הדברים.

מי שעוסק או עוסקת ביותר מאשר בתחום אחד בלבד קצת מבלבל את המאזינות והמאזינים, וזה לא ממש נעים. בנוסף, קיימת תופעה משונה בה אם מספרים שהרבה פעמים משקרים לצרכים חברתיים המאזינות מסכימות והמאזינים מזדהים. לעומת זאת, כשאומרים ביושר שלא יפה לפגוע ולהונות ולכן יש מאמץ לדווח ביושר גלוי בכל הפעמים, כולל על הכשלים, השומעות והשומעים נראות ספקניות וקצת חשדניים.

אפשר אולי לנסות להראות את הבעיות המתוארות, וזאת בעזרת כמה דוגמאות.

לפני שנים רבות נסעתי לארצות רחוקות כדי לעמול קשה ולזכות בכמה ניירות שאותם רוב היגעים הזוכים והמותשות הזוכות ממסגרים וממסגרות כדי לתלות על קירות ולהתגאות. בעודי תלמיד שקדן ולמדן אירע אירוע קטן. ישבנו אצל חברים והצילצול בדלת גרם למארחים לקום מריבצם ולברך את הבאים.

אחרי כמה משפטים עמומים בחדרים סמוכים נקראתי בקול לבוא ולומר שלום לאורחים. את האשה שאיתו מעולם לא הכרתי, אבל מאז נערותי אהבתי את השירים של דיויד, ודי התרגשתי לומר שלום לאמנים מאוד מוכשרים וידועים. כלל לא ידעתי שיש לנו חברים משותפים ובאמת חשתי ריגושים מופתעים.

הזמר הידוע לחץ לי בחביבות את היד, חייך במאור פנים והיה מאוד נחמד. הוא שאל מה עיסוקי ועניתי שאני מנסה להיות קצת יותר מלומד. זה כנראה מצא חן בעיניו ועדיין הוא אחד לי ביד ולא עזב, ממש באותן אצבעות שמפיקות צלילים שמיימיים ממיתריו.

מה אתה לומד הוא שאל כשהחיוך עדיין על פניו. אני עושה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית עניתי ביושר, ומייד הוא הפסיק לחייך, עזב את ידי וסב על עקביו לשוב לשיח עם מארחיו. מאותו הרגע קלטתי שכנראה אסור לי לספר בציבורי בגילוי לב אודות מקצועי העתידי, שכן אנשים יברחו מימני. נו, טוב. אז הבנתי שצריך למצוא תואר פחות מרתיע, רצוי ערפילי וקצת יותר תרבותי.

למזלי יש עוד דברים שמסקרנים אותי ולכן די קל לספר למי ששואל או שואלת שאני משהו אחר שעשיתי או שמעסיק אותי באופן יום יומי. האפשרויות קצת מגוונות, ולצערי גם זה לא ממש משחק לטובתי.

פעם כתבתי שני ספרים, אז אני רשאי לומר באופן חוקי שאני סופר, וניתן גם להוכיח את טענתי. מצד שני, יש לי תעודה קטנה מפלסטיק שטוענת שאני עיתונאי, אבל יש שנבהלים לדעת זאת אז המידע ברוב המקרים נותר פרטי. מצד שלישי, פעם פעמיים כבר שמתי לב שיתכן שאני נביא חילוני עם התמחות בחיזוי מזג האוויר הפוליטי, אבל זה לא באמת תואר אקדמי.

מילדותי ניגנתי בחצוצרה, ובאמריקה שמזמן נעזבה לטובת המולדת האהובה והרגועה הייתה לי להקת ג’ז קטנה שניגנה כל שבוע למשך שתיים עשרה שנה באותה פינה, אלא אם הייתה הזמנה להופיע בנקודה שונה לאיזה אירוע או חגיגה.

פעם ג’ון טרבולטה הידוע בא, שתה אספרסו, האזין, תיפף עם האצבעות על השולחן, חייך ומאוד נהנה. בסוף ההופעה הוא ניגש לנגנים, נתן לכל אחד מחמאה, לחץ לנו ידיים ואפילו הראה לצופות ולצופים שהוא משאיר תשר נאה בקופסה לאות הוקרה.

מסיבה זו, יש אפשרות לומר בציבורי שאני מנגן בחצוצרה. ולמעשה גם לעיסוק הזה יש לי תעודה מזהה מאיזה קבוצה שמאגדת כאן את נפגעי ונפגעות הקורונה לאחר שהקהל לא בא, מצד שני, על אף נכונותה של העובדה התחביב המוזיקאלי אינו באמת מקור הכנסה, ולכן זו קצת הונאה.

במשך חמש עשרה שנים התחזיתי באמריקה לאחד המקומיים בזמן שלימדתי באוניברסיטה סטודנטיות וסטודנטים. הם קראו לי פרופסור אפילו שלא כיניתי אותם סטודנטיות וסטודנטים, ואני ביקשתי שיגישו את השיעורים בזמן כדי שאוכל לתת לכולם ציונים נהדרים בעבור המאמצים.

אם אספר שהוראה היא עיסוק בו אני מוצא הנאה מרובה התשובה כנראה תיתקבל בהבנה ולא תיצור בעייה. העניין הוא שמאז שהפסקתי ללמד באופן לועזי כבר אין לי תואר של מורה אקדמי, ולכן במציאות אני בעצם רק מטפל בבעיות של אחרות ואחרים לפרנסתי. הקניית השכלה קצת יותר גבוהה כבר אינה עיסוקי.

להנאתי מידי פעם אני עושה ביקורי בית אצל משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון. בהיותי תושב חוזר בציון גיליתי עם השנים שהעיסוק הזה הוא כנראה הדבר הנכון לומר להמון, שכן הוא מעורר הכי פחות תימהון.

זה לא קל לעסוק בהרבה תחומים, ועוד יותר קשה להסביר זאת למשתוממות ולמתפלאים. בעוונותי הרבים, אני גם זומם לפתח כמה מיזמים שעשויים להביא לעולם שינויים ברוכים ודרושים, שלא לומר מדהימים ומופלאים, אבל מחמת הצינעה, הזהירות והחשש מבושה אם לא תהייה הצלחה אולי לא כדאי להוסיף פרטים עד שהדברים יהיו גמורים או לפחות בהליכים.

למרבה המזל, כנראה יהיו תשובות בעוד ימים אחרי מאמץ של חודשים רבים והמתנה להחלטה מזה שבועות ספורים. למעשה, ההחלטה כבר התקבלה, עכשיו כנראה יתחילו הדיונים והמאמצים להפוך חלומות הזויים לדברים מציאותיים שאולי עובדים.

חלילה יצליח אחד המיזמים, לא תהייה ברירה אלא לשוב ולשקול איזה מהתיאורים יתקבל בלי לגרום לזעזועים מיותרים. מי יודע? יתכן שצריך לענות שאני עוסק בהרבה דברים ועדיין מחפש את דרכי בחיים, אפילו שכנראה קצת זקנתי שכן תוך ימים ספורים במשפחה כבר לא יהיו יותר ילדות וילדים בשירות סדיר על מדים.

אז מי אני? איך אפשר לתאר אותי בלי לגרום לעצמי לנזק ציבורי? לעניות דעתי אני ישראלי ויהודי, דור שני, ציוני ודמוקרטי, קצין שריון לשעבר שלמרבה הצער פעם טייל בלבנון בשליחות שרון, חצוצרן חובב שכבר אין לו הרכב, פסיכולוג מקצועי, פרופסור משעשע לשעבר, סופר שכלל אינו מוכר, עיתונאי פטפטני, בעל מסור ואבא קצת דאגני.

פעם הייתי עובד סוציאלי עירוני, ומכל הסיפורים אודות נפתולי זהותי שעד כה לא ממש ברורה לי נראה שזה התואר שהכי פחות מלחיץ את בני שיחי. רוב ילדותי בעצם חלמתי והתאמנתי להיות בדרן ושחקן, אבל בנערותי כבר הייתי גם חצוצרן וכתבתי בעלון תיכון בו כתבה גם נערה שאחר כך שירתה כראשת מפלגה במשכן, ומאז הדברים ממשיכים להשתנות כל הזמן.

זה קצת מצחיק, אבל בני הצעיר יפשוט מדים בקרוב וכנראה יהרהר במה שהוא רוצה לעשות בחיים. לי כבר אין תלתלים אבל מצבי די דומה. יש הרבה כדורים באוויר. כנראה שחלק יפלו לקרשים ואולי אחרים ימריאו למחוזות אחרים. שנינו לא ממש יודעים מה יופיע בדיברי הימים וחשים קצת נרגשים לקראת החידושים.

אולי זה החלק הנחמד בחיים. הגלים כל הזמן עולים ויורדים ולכן אין זמן להיות משועממים. וגם לא יודעים מה יקרה כשיעברו הימים. חשוב לנסות לכוון את הדוגית אם אפשר, אחרת נסחפים, ונחמד לפעמים להגיע ליעדים.

עדיף לנסות להגשים חלומות אחרת מתחרטות ומתחרטים. או סתם חשים תסכולים בגלל הוויתורים או החשש מהשקעת המאמצים שרק מובילים לתסכולים מיואשים.

כמובן שלא תמיד מצליחים, אבל אם לא מנסות ומנסים לא יודעות ויודעים. צריך לעשות מה שיכולות ויכולים כדי לא לחוש מבוזבזות ומבוזבזים. במילא החיים עוברים, אז כדאי להשקיע מאמצים כי לפעמים במקרה כן מצליחים. יודעי דבר מספרים שהכל ברצונו של השוכן במרומים. אנחנו רק יכולים לקוות ולעשות מאמצים.

קישור למאמר בידיעות נתניה. קישור למאמר בשם- עוד חזון קטון. קישור לאתר מוזיקאלי. קישור לאתר האישי בציבורי. .

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר

דר' רון קראוס

בהכשרתו דר' רון קראוס, יליד 1961, הוא פסיכולוג קליני מומחה עם רישיון בארץ ובארה"ב. רון כתב שני ספרים בנושא טיפול נפשי ברשת בהוצאה האקדמית אלסוויר, ונבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לבריאות נפש ברשת לשנים 2003-4, הוא העורך של הקוד האתי לטיפול ברשת, כתב טור שבועי בידיעות אמריקה, במדור ניו ג'רזי, למשך שנתיים. פרסם 4999 מאמרים בבלוג בשם- תיקון עולם בקפה נקודה דה מרקר, שנסגר, ולימד 15 שנה באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, במטרופוליטן קמפוס, עד שנת 2014. דר' קראוס שב ארצה עם משפחתו כדי להיות קרוב לאמו ואחיו, ז"ל. היום הוא עובד עם משפחות שכולות בעבור משרד הביטחון, ובזמנו הפנוי עורך את עיתון ברשת נקודה קום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן