הכניסה ליהדות-הגירות

הכניסה ליהדות-הגירות

בע”ה
מאת הרב חיים אמסלם – אב בית הדין הבינלאומי לגיור “אהבת הגר” ירושלים
דברים לבאי הכנס במסגרת האוניברסיטה העממית ניסן תשפ”ג

מכובדי כולם, אקדים ואומר, כי כל הדברים אשר אומר בפניכם היום מנומקים
במקורותינו ועל פי יסודות הלכתיים נאמנים, את מרביתם כבר כתבתי בספרי
ומאמרי השונים, ואין בהם כאן מן החידוש, למי שמכיר את גישתי . מן התורה אין לנו פרטי מצוה הקשורים ישירות לכניסה ליהדות, ואין מבואר בדיוק
איך ובמה היא הכניסה. ואף שדעת הרב שמעון בר צמח דוראן (הרשב”ץ)
[מהראשונים] שהעוסקים בגיור מקיימים מצוה מן התורה של ואהבתם את הגר,
ואם כן היה מקום לחשוב שראוי לעסוק בזה באופן פעיל, אך לא מצינו מעולם
שהעם היהודי פעל כך, ולהיפך בעיקרון אין מתלהבים מריבוי גרים, ובתורה עצמה
לא נתבארו פרטים איך וכיצד נכנסים ליהדות, וגם למי שלדעתו נתינת מענה
למבקש
להתגייר יש בזה מצוה, אך אין מצוה לחפש או לשכנע גוים על מנת לגיירם . הרמב”ם כתב בתחילת הלכות איסורי ביאה כי בג’ דברים נכנסו ישראל לברית,
במילה בטבילה ובקרבן, ומכיוון שאין לנו קורבנות בזמננו נשארו המילה והטבילה . בתלמוד במסכת יבמות בדף מ”ז שנינו בברייתא: תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן
הזה וכו’ ומובן שכוונת הברייתא במילים “בזמן הזה” שמאותו הזמן שחכמים
התקינו והסדירו את הכניסה ליהדות, ולא השאירו אותה ללא כללים, למשל כמו
המבואר במשנה לעיל בדף כ”ד שהבא להתגייר כי עיניו נתן באשה וכן אישה
שעינה נתנה באיש לכתחילה אין לגיירם, ואין להתיר להם להינשא…. וכן מי שבא
להתגייר יש להודיעו מקצת מצוות מהקלות ומהחמורות. הגמרא אף ממליצה
לנסות להניאו אולם אם ” מתאמץ” הוא להתגייר מגיירים אותן . ההליך הזה כלומר הודעת המצוות נקרא בעצם בפי הפוסקים “קבלת המצוות”,
ונדרשת ההסכמה של הגר להיכנס על אף שהוא מודע להתחייבות הנלווית
לכניסתו ליהדות. הרמב”ם כתב להלכה שגם אם החלק הזה בהליך, לא נעשה הוא
נחשב לגר . ההסבר לכך כי קבלת המצוות הוא הליך מדרבנן [מהר”ש קלוגר] ולמצווה מן
המובחר [הרדב”ז] ואין בו כדי לעכב את הגיור .
אפילו דין המשנה שלא לקבל מי שבא לשם סיבה כגון נישואין, אף הוא רק מדרבנן
ולכתחילה, ויש מן המפרשים שהגדירו אותו כעצה טובה לבית הדין. הרמב”ם
בתשובה עשה מעשה כשראה צורך והתיר לגייר לשם נישואין, ולאורך השנים
סמכו
על הוראתו זו בכל תפוצות ישראל . חכמי ישראל לא נמנעו לעולם מלגייר על אף שאמנם ישנם מאמרים תלמודיים
שאינם רואים בחיוב את הבאים להתגייר ואת העוסקים בכך, אולם הם ביכרו
לעומתם את אותם הגישות הפוכות המאירות פנים לגרים, ושזו הסיבה לפיזור
ישראל לבין האומות “כדי שיתווספו עליהם גרים”, (פסחים פ”ז ע”ב) למעשה העם
היהודי לא עסק באופן פעיל בכך, למרות שלכאורה מי שמאמין שדתו היא דת
האמת אמור לעודד את המגמה, אבל הרדיפות והשמדות הן של הנצרות והן של
האסלאם מנעו זאת
ממנו, ואף על פי כן התופעה הייתה קיימת . עם הזמן וחדירת החילון בעולם, נפוצה התופעה של גירויות לשם נישואין אצל
גברים ונשים, פוסקי ההלכה עסקו בכך מצד שגרות כזו אינה לשם שמים, והיא
לפחות לכתחילה נוגדת את המשנה, והם הסיקו שלעת ההכרח מותר לגייר
ולהשיאם, הסיבות העיקריות, כדי שלא ילך החבל אחר הדלי וימשך הצד היהודי
אחר הגוי, שלא
לאבד ולהמעיט את זרע ישראל, משום איבה, ולעיתים משום סכנת נפשות . דבר ברור ומובן שהבאים לגיור כזה לא היו ולא יהיו מהמקפידים במצוות, והתקווה
רק שעם גיורם ייטמעו בין ישראל ויהיו כשאר כל ישראל, ולכן בדיוני הפוסקים על
עצם הרעיון לגייר, אין דיון הלכתי או תנאי לקבלתם עמידה או הבחנה אם ישמרו
המצוות . סוגיות תלמודיות מוכיחות, שעל אף שהמתגייר לא שמר מצוות אחרי גיורו, “חזר
לסורו” אין פקפוק בגיורו וביהדותו, כי הלכה תלמודית מוסכמת שבדיעבד “הלכה
כולם גרים “. כך היה המנהג וכך הייתה מסורת הפסיקה בארצות הספרדים כפי שעולה מפסקי
תשובותיהם, של כל רבני המדינות שהתופעה הייתה מצויה אצלם, מרוקו, אלג’יר,
תוניסיה, מצרים, ארץ ישראל, לבנון, טורקיה, ובעוד מקומות, ולמרות שהרבנים
התמרמרו על הצורך להזדקק לגירויות גרועות כאלה, מ”מ מתוך האילוצים
החברתיים השונים, נדרשו בפסיקיהם להצדיק את הדבר על פי ההלכה, וכך
נתפשט
המנהג במרבית המקומות .
באשכנז נושא קיום המצוות עלה לדיון, ורבים התמרמרו על כך שמקבלים כאלה
שאינם שומרים מצוות, ועל אף שכמה גדולים מחו על התופעה, אך הם העידו
בעצמם על המציאות הזו הקיימת, וניסו למצוא לה הצדקה הלכתית. על כל פנים
רוב הרבנים שעסקו ודנו בזה עד קום המדינה, אישרו את התופעה ואת המציאות
העגומה, שמקבלים גרים שליבם אינו שלם בקיום המצוות. כך נהגו רבני אמריקה
מאז התייסדות הקהילות שם . בקום המדינה בסמוך לשואה, כך נהגה גם הרבנות הראשית לישראל, אמנם כבר
החלו רבנים אשכנזים בעיקר למחות על התופעה, אולם האילוצים השונים גרמו
לכך שהעניין נמשך, ולמרות שדעת רבים מגדולי הרבנים האשכנזים התנגד
לגיורים כשאין עימם שמירת מצוות, העולם היהודי סמך על ברי הראשון לציון הרב
עוזיאל שהסכים
והצדיק הלכתית גיור גם ללא שמירת מצוות . אלא שעם חיסול קהילות ישראל החשובות במרבית הגולה, עם התחזקות הרבנים
המחמירים ברבנות עצמה, עם הפוליטיקה הישראלית, שנתנה כוח לרבנים
הנקראים חרדים, ולימים גם מקרב רבני הציונות הדתית “חרדלי”ם” שאימצו את
הגישה החרדית, לראות בקיום המצוות תנאי ראשון לגרות, נשכחה או יותר נכון
הושכחה והועלמה הגישה המקורית, שהייתה בבחינת מנהג ישראל, “לקבל לגירות
כל הבא
להתגייר”, אלא אם כן נראה לבית הדין סיבות טובות לדחות את הבקשה . כאמור עליית השפעתה של הרבנות הראשית לישראל, והחלשות הרבנויות
השונות, גרמה לתופעה שבקרב הקהילות הדתיות (אורתודוקסיות) הגיור נעשה
כמעט משימה בלתי אפשרית, דבר שהביא בעקבותיו, להתבוללות נוראה, איבוד
חלקים מעם ישראל, והליכה לאופציות של גיור אצל קהילות לא אורתודוקסיות,
ולמרבה ההפתעה דעת המיעוט מהעבר נהפכה להיות הרוב, וכמעט קונצנזוס
שאין גיור בלי קבלת מצוות, קרי קיום מצוות בפועל, והקיצוניים הרחיקו לכת לא
פעם אף בפסילת
גיור וביטולו בדיעבד בגין אי קבלת המצוות . זה כארבעה עשורים שמדינת ישראל נמצאת במצב נורא מהבחינה היהודית, כחצי
מיליון עולים נחשבים לגוים על פי ההלכה, ואין שום דרך לגיירם, על ידי הממסד
הרבני הנוכחי, אין מקום להמעיט במסוכנות של מצב זה, המעודד התבוללות, גורם
לאיבה ושנאה ניכור ופירוד בעם היהודי . את ההיסטוריה ההלכתית רוב הציבור אינו יודע, הוא בתמימותו, חושב שאכן בזה
צודקים החרדים והרבנות, כי מה בצע בגיור ללא שמירת מצוות? ואין גיור בלי
שמירת מצוות !
אין למעשה שום פתרון לבעיה כאובה זו, מערך הגיור והעוסקים בכך, עם כל
רצונם הטוב, שבויים בידי קונספט הלכתי מוטעה . אמנם ברור שהגיור צריך להיות הליך רציני המכיל מהפך אמיתי במתגייר, ולא רק
מתוך אינטרס של מניעת התבוללות, כי להיכנס לדת צריך הדבר לבוא מתוך הכרה
והבנה וכנות, וברור שהוא צריך להיעשות בידי אנשים ברי סמכא עם הדרישות
ההלכתיות של מילה וטבילה הודעת המצוות וקבלתם, ובצורך בהכנה של הכרת
עיקרי היהדות, כאשר ברור שמה שקורה בארץ ישראל משפיע במישרים על
הגישה ברחבי הגולה . ברור גם מעל לכל ספק כי היחס לצאצאי יהודים אמור להיות שונה ומקרב ביחס
לסתם גרים הבאים להתגייר לשם אישות, ואם באלו ניתן להקל מן הדין כל שכן
בזרע ישראל, ואם הקילו הפוסקים בעבר בחוץ לארץ, קל וחומר בארץ ישראל,
שהמתגיירים נשאבים לחיי מסורתיות שיש בה מעיקרי הדת, הקיימת וההולכת
וגדלה בכל שדרות הציבור, ומלבד הליך הגיור, עצם החיים והמגורים בארץ ישראל
שיש בה מרכיבים של קיום מצוות מהחשובות ביותר, עם השרות למען המדינה,
וישיבת ארץ ישראל, הינם סיבות מספיקות לפשט את הגיור ולהביאו לבר השגה
להמונים החפצים בכך, ויהיה דינו ככל ישראל “ישראל אע”פ שחטא ישראל הוא “. וכך נראטיב השתרש, שהגיור ללא שמירת מצוות אינו גיור, ורבים אינם מוכנים
לשנות את הגישה שהשתרשה, וברית המילה באיש שהיתה תמיד העיקר בגיורי
הזכר, איבדה מעמדה, לעומת “קבלת המצוות” שאינה כי אם תקנה דרבנן, שאינה
פוסלת כשלא נעשתה, הפכה להיות העיקר. ומכל מקום ספרי הפוסקים גלויים, וכל
המעמיק בענינים אלו, יראה כי זו דעת הרוב של הפוסקים בעבר, וברור כי הרבנים
שהקלו וכתבו בפרוש שמותר ומצוה לגייר גם כאלה שניכר שלא ישמרו מצוות,
וההולכים בעקבותיהם, לאו קטלי קניא באגמא, ועשרות אלפים שגוירו בעבר,
נטמעו בישראל ללא שום פקפוק .
אך נראה כי הסיבה שגם הרבנים הנחשפים לעובדות אלו ומודים באמת
ההלכתית, שאין הגרות תלויה בקיומם בפועל, אינם מעיזים לומר זאת בפה מלא
כי איך יתפסו בעיני ההמונים לקבל ולגייר כל דורש בלי שידרש ממנו לההפך להיות
דתי, הרי זו כמעט גישה “רפורמית”. והרבנים אינם מעיזים להביע דעה שעלולה
להעיר עליהם
זעם הרבנים החרדים, התקשורת החרדית, ואפילו המון מוסת . נקודה זו נובעת מהגישה השקפתית חרדית, גישה שאינה מכילה, ולא יודעת
להכיל מי שאינו שומר מצוות, ואפילו אם הוא שומר מצוות, אם אינו כמותם ממ
אינם מקבלים אותו, כך היה בזמנו היחס המבטל והמזלזל, ל”מזרחי” ולרבניו, או
היחס
לרבנים הספרדים שלא חונכו לרוח החרדיות האשכנזית, ואפילו לרבנים מדורות
קודמים רואים ביטול וזלזול הן לרבנים והן לפיסקיהם, שמוצגים כפחות גדולי
תורה, או ח”ו כתמימים, הרי ברור שבשונה מהעולם החרדי העכשוי, העולם הרבני
הספרדי שרוב הציבור שהוא פעל בקרבו ונזקק לשרותיו לא היה דתי במיוחד,
ובעיקר שומר מסורת, שזו מן צורת יהדות שהחרדיות אינה מעכלת, ואם אין כוונת
המסורתי בבוא יום לההפך לדתי אדוק וחרדי, הרי שאינו רצוי לאמור ח”ו רק אנחנו
היהודים המקוריים והאמיתיים, וכולם צריכים אך ורק להיות כמונו, אחרת אלו סוג
ב, וכיון שהם מאמינים שרק דרכם היא הנכונה ממילא הם לא מוכנים לקבל או
להתפשר
בנושא רגיש זה . הרבנים שעסקו בגיור בדרך שהייתה מקובלת בעבר בקהילותיהם, הושמצו ואף
הוקעו, וכל זאת על מנת להרתיע כל מי שחשב ללכת בעקבותיהם, ומרביתם כבר
חדלו כל פעילות בגיור, וחלקם כבר שבקו חיי . שמירה על גודלו של העם היהודי, ומניעת התמעטותו על ידי גיור החפצים
להצטרף לעם היהודי, ראוי להיחשב כמשימה לאומית, ולגבי אותם זרע ישראל
המחפשים דרכם ליהדות זו מצוה בפני עצמה ואולי מן המצוות הכי חשובות
בדורנו . בזמננו במקום לבוא ולומר, זו מחלוקת ההלכתית הנוגעת לכלל ישראל, ובמחלוקת
זו, נחלקו המחמירים שהם בעיקר הרבנים האשכנזים, עם המקלים שהם בעיקר
הספרדים, ויתירה מזו אין הרבנים הנתפסים “מקלים”, מקלים יותר מהנדרש על פי
השולחן ערוך והרמב”ם, כלומר ישנה מחלוקת בין הדורשים את הנדרש כפי הדין
למול המחמירים, ובשעה קשה זו ש צורך לגייר על פי הדין בלבד ללא צורך
בחומרות ודרישות, שאינם מעכבות, האומץ לומר זאת נמצא רק בקרב מעטים. ניסן תשפ”ג

קישור למאמר בשם- ארץ ישראל כפתרון לבעיית הגיור. קישור לתנועת עם שלם. קישור לתנועת זרע ישראל.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.

הרב חיים אמסלם

הרב חיים (אמיל) אמסלם (נולד בי' בתשרי ה'תש"ך, 12 באוקטובר 1959; אוראן, אלג'יריה) הוא ראש תנועת עם שלם, לשעבר חבר הכנסת מטעם מפלגת ש"ס בשנים 2006–2013.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן